חפץ השם קכא

וכו' מעיקרא הוה מסדר ליה בסיום הברייתא דמפני מה בניו ובנותיו וכו' מפני שלא בכה וכו' שכל הבוכה וכו' ולמה הניח מלומר טעם הברייתא שכל הבוכה עד אחר שהקשה וכו' ואז חזר לומר טעמא שכל הבוכה

ונראה דהטעם דקתני מפני מה הוא דקשה ממה נפשך מאיזה טעם מתים בניו ובנותיו וכו' אי מצד עצמם זה אי אפשר דהא לאו בני עונשים נינהו ולזה קתני כשהם קטנים דהקושיא הוא להיותם קטנים דלאו בני עונש נינהו ואם תאמר מצד עון אבותם עדיין קשה דמצי קב"ה למיענש להאבות על עונם ופשעיהם בגופם ובממונם בחולאים רעים ובחסרון כיס הרבה תחלואים בעולם ומאי טפמא ממית הבנים כיון דמצי לאתפרעא מיני' דאבו' לזה תירץ ואמר כדי שיבכה על אדם כשר וזה אין לו הבנה וכי ערבונא וכו' אלא שלא בכה וכו' ועדיין קושיית מפני מה במקומה עומדת דיעניש אותו הקב"ה עונשים אחרים וכו'. ועוד למה נקט כדי שיבכה וכו' לזה סיים ואמר שכל הבוכה. פירוש שהנה ידוע לכל רוב חסדי ה' ב"ה וטובותיו עם ישראל עם ידידיו דמצדד נדודי וממציא כל אופני הנאות לכל אחד להטיב לו ולכפר לו עונו לבל ח"ו יענש הגם שיחטא ואשם והמציא לו תרופה בעשותו הספד ובכי' על אדם כשר כי ימות ימחול לו עונותיו וכאשר האדם נרדם ולא שת לבו להספדו להאדם הכשר ולבכות עליו ואז ממילא בעונות יתחייב לעונש על אשר חטא ועבר על מצות האדון אשר נצטווה בהר סיני מה עושה הקב"ה אם יענישהו על עונותיו עונש אחר לא יתעורר משנתו לקיים מצות זו וממילא כאשר יחטא עוד איזה עון יתחייב עוד יסורין או מיתה כדין הראוי לו לזה האדון ב"ה כרוב חסדיו וחכמתו אשר משכיל אל דל זה הדל ממצות ומלא עבירות מענישהו על עונו הראשון בעונש זה דמיתת בנים ובנות לכפרת עונו חדא וממילא יתעורר לבו לאמר מה זאת עשה האלהים לו ביסורין כזו. וכזה תאכל החרב הלא הוא הדבר מדה כנגד מדה הוא לא בכה איזה בכי' הראוי' דהיינו על אדם כשר ונרמז בכי' בבכי' ואדם כשר באדם כשר כי בעודם קטנים קאמר דלאו בני עונש נינהו. ובזה כאשר יבקש בשמים אי זה אדם כשר בכו יבכה זה האדם עליו וממילא יכופר עונו שיש בידו ולא יצטרך לעונש כלל וזה הי' ממה שנתן לו ה' פרעון עונו במיתת הבנים דאם הי' מייסרו בשאר יסורין לא הי' מרויח דבר זה ששוב לא יצטער על איזה עון שיהי' בידו כי בבכייתו על אדם כשר יכופר עונו. וכפי זה יהי' פי' מפני שלא בכה ולא הרויח אותו זכות שמכפר עונו וממילא מיתת הבנים בשביל עונו שבידו והיינו הרחקת התועלת וכפי זה יתיישב קושיית מפני מה כי בחר ה' להעניש אביו במין עונש זה משום דנפקא מינה טוב לו כנזכר. ויתיישב נמי טעם אומרו התנא כדי שיבכה ולא קאמר שלא בכה דאי קתני שלא בכה יהיה הפי' מפני שלא בכה על אדם כשר הענישהו עונש זה בשביל עון זה לחוד לזה קתני כדי שיבכה וכו' שהיא הנעקותא דנפקא מינה כמו שפירשתי שלא יענש עונש עוד על פרטי עונותיו כאשר יבכה על אדם כשר אחר ע"י התעוררות זה דעל אדם כשר שכבר לא בכה מה דהוה הוה אלא כדי שיבכה וסוף סוף אי לאו דחזינן לי' דלא בכה כבר על אדם כשר לא הי' צריך לזה דילמא בכה יבכה ולמה ילקהו ביסורין בהני בנים ובנות. והיינו טעמא נמי דקאמר שכל הבוכה וכו' אחר דמוקי מפני שלא בכה וכי פרכת אמאי קתני כדי שיבכה לגלות לן הטעם שכל הבוכה וכו' מה שא"כ אי הוה אמר שלא בכה וכו' ובזה מתיישב ישב נמי אמאי הוצרך לומר כל זה שאין זה מקומו ועוד שלא פירש ואמר שכל הבוכה כי אם אחר שהקשה. ותירץ דהכוונה היא שלא בכה איגלאי מילתא דאומרו כדי שיבכה לאו דוקא א"כ תקשה אתנא למה נקט מלתא הפך כוונתו אם לא שנאמר שחשש לומר בכוונתו דהוא עונש לזה נקט לישנא כדי שיבכה וכפי זה יהיה הטעם שכל הבוכה וכו' מוחלין לו דהא שלל התנא בזה בהדיא דלא למימר עונש ממה שבחר לו האי לישנא דכדי שיבכה וזה ג"כ נוגע לעיקר הפיר' דלא למימר משבשתא שלא יאמינוהו באומרו מפני שלא בכה וקא חזינן דהתנא נקט כדי שיבכה עד שנתן לו טעם לדברי התנא כמו שפירשתי:

ודוק

שם גמרא. כל המתעצל בהספ' של חכם ראוי לקוברו בחייו קשה הוה ליה למימר חייב מיתה ועוד מהכא משמע דאית ליה עונש ממש ומההיא דבסמוך דכל הבוכה משמע דליכא אלא הרחקת הטוב ממנו שלא נתכפרו לו עונותיו. ונראה דהנה ידוע הוא שאחד מהקרויים מתים בחייהם הוא מי שאין לו בנים ובזה ידוייק געישת ההר שגע' עליהם להרגן ולא הרגן שרמז להם כי הם ראויי' לקבורה הגם היותם חיים קרויין מתים וזהו או' ראוי לקוברו בחייו הגם היותו חי מת מיקרי. ואין לומר שרגש עליהם ההר להורגם וכאשר ראו זה נתעוררו והספידוהו ליהושע הספד גדול כמצטרך זה אי איפשר דסבר לה הש"ס ממה דקאמר לקמן איתיביה אשר האריכו ימי' אחרי יהושע וכו' מאי פריך דילמא הספד דיהושע לא נתעצלו בו כי אם מעיקרא משא"כ אחר שנתגעש ההר חזרו והספידוהו כראוי. אלא ודאי דסובר הש"ס דלא הספידוהו כראוי עד היום אלא דקשה מי אמר לש"ס שלא נתעוררו. על זה אחר רגישת ההר ויעשו לו מספד גדול לפי כבודו ואיפשר דסובר הש"ס שלא נתגעש ההר עליהם עד שעברו ימי הספדו ולא עשו שלא נתגעש עליהם עד שעבר הזמן וכל עוד דאיכא שהות אמר הב"ה אולי יתעוררו וכיון שעבר הזמן לא הספידוהו נתגעש ואז מה דהוה הוה ואיפשר עוד לומר דההיא דרבי יוחנן דקאמר אינו מאריך ימים פי' הגם שחזר והספידו כראוי סוף סוף כיון שכבר נתעצל ולא הספיד עד אחר שנתעורר הרי עבירה בידו ולא יחושו מן השמים עליו ועכ"פ לאו מצד עון זה לחוד הוא דאינו מאריך ימים אלא מצד עונותיו שבידו הוא שנענש ואם לא הי' התעצלות הספד זה איפשר שהי' ה' ממרק לו ביסורין מועטים ולא בעיקר החיים הא והא גרמו לי'. וא"ת כפי זה עכ"פ מאי פריך מהזקנים אשר האריכו ימים. אחרי יהושע דילמא שאני הזקנים שלא הי' בידם עון אשר חטא. זה אי אפשר דמי יאמר זכיתי לבי ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ולגבי קב"ה אם יבוא לשלם להאדם כעונש הראוי לו לערך מורדו בהקב"ה לא יספיקו רגעי חייו למיתיתיו כי אם הקב"ה ברוב חסדיו שופט לערך האדם אשר מחומר קרוץ ומוסיף להטיב שממרק לו עונו ביסורין דקיים פורתא פורתא עד דמשלים לי' במדת רחמנותו וכאשר לא יחוס על פטירת הצדיק כך ה' לא יחוס על חייו ובמעט עון שבידו יתחייב למלך ב"ה חייו ויסתלק מן העולם מה שא"כ כאשר יחוס ויבכה על אדם כשר הקב"ה יתמלא עליו רחמים ויאריך ימים בטוב בבני חיי ומזוני: וק"ל

רש"י שם ד"ה ויקברו אותו ביהושע כתיב ע"כ הוצרך לפרש זה והיא מילתא דפשיטא זיל קרי בי רב משום דלכאורה העיקר חסר למה נתכעס עליהם ההר לזה תיקון שיעור דברי הש"ס באומרו ביהושע כתיב ושם יראה טעם הדבר שהוא משום שלא הספידוהו כראוי כפי