חפץ השם יא

ה' מיגיעו יותר ממי שהוא ירא שמים דהיינו מצד יראת העונש שאינו יודע כלום כי לא השיג ולא יגע לידע אלא לשמא יקרהו איזה עונש לפי קבלתו כי יש אלוה מעניש וכו' זה אין לו אושר דהיינו הטוב של העולם הבא כנזכר. וזה דחוק ביותר וגם הדקדוקים נשארים שלא נתיישבו לדרך זה

ע"כ הנראה לפרש. הוא דהנה תמצא שני דעות בבני אדם יש סוג אחד שרוצים ללמוד כל היום בתורה ולא יבטלו מצד הפרנסה כי הוא ירא ליבטל אפילו שעה אחת בצרכי פרנסתו. וכפי זה יצטרך לזולת לפרנסו ולתת לו די מחסורו. ויש סוג אחר כי עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי ועוסקים במלאכתם די ספוק צרכם ואינם מתפרנסים מהזולת. וכאשר יסתפק האדם לידע מה היא הסברא הנכונה מהשני סברות הנז' לזה בא ואמר גדול זה מזה דהיינו הנהנה מיגיעו גדול מהירא שמים שירא על איבוד הזמ' ההוא בענייני העולם וזה שדייק אח"כ ואמר במצותיו חפץ מאד והוא אחד מהטעמים שבח' להביא האי קרא דאשרי איש וכו' והטעם דהנהנה גדול מצד כי הירא שמים הוא צריך לתת להזולת המפרנסו מחלק הנוגע לו בעולם הבא על דרך בצל החכמה בצל הכסף מה שאין כן הנהנה מיגיעו כל הטוב של עה"ב הגנוז לו לבדו. ולזה דקדק ואמר ואילו גבי ירא שמים לא כתיב וטוב לך ולזה ביאר ואמר אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי לכאורה נראה דללא צורך אלא בא לומר כי הגרעון שביניהם הוא לעה"ב שזה הטוב הוא לו לבדו מה שאין כן הנהנה מיגיעו אין הטוב לו לבדו כי צריך גם הוא לפרנס מהטוב ההוא למי שפרנסו בעולם הזה ובזה לא קשה מידי דתרוייהו ירא י"י נינהו ותרוייהו בני העולם אלא דזה אין לזר אתו וזה יש לאחרים חלק עמו. וכל הקושיות נתיישבו. ונראה עוד טעם אחר למה לא הביא מקרא דאשרי כל ירא ה' ואזל לחפש פסוק דבמקום אחר מלבד מה שיישבתי נראה עוד דהכא אין רבותא דהאי כל ירא ה' יורה אפילו כל דהו דאינו ירא ה' כמצטרך כי כמה בחינות וגדרים ביראת ה' ולזה לא אמר מהאי קרא דתימא שאני הכא דקאמר כל ירא ה' אלא אפילו הירא שמים הגדול שבמצותיו חפץ מאד וכו' אפי' הכי לא כתיב ביה אלא אשרי וזה הטעם להיותו קושטא דמילתא כתיבנא ליה. ואחר האמת טעם הראשון עיקר לפי דרכינו דמשום במצותיו חפץ הוא דקאמר וכו'

ואני הצעיר אומר כי לא דבר החכם אלא בזמנם שהיה להם דעת זך ורוב תורה לזה יותר טוב להנו' מיגיעו מה שאין כן בזמנינו כי נתמעטו הדעות והלואי ואולי ילמוד כל היום וכל הלילה ויוכל להשיג לידע ולהבין בתורה ולידע כל דיני התורה הצריכים ונתמעטה בעונות התורה ולומדיה פשיטא כי יודה ויאמר החכם דהאידנא למוד כל היום ויסתפק מהזולת וטוב לתרווייהו דאי לא תימא הכי אין טוב לגם אחד מהם לזה הוא יותר טוב לו היום ללמוד כל היום באיזה אופן שיהיה וטוב לעולם. ועוד נראה לומר דרך דרשא והוא ע"ד אומרם ז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. והכא יאמר כי יותר טוב לאדם שיהנה הנאה הבאה לו מיגיעת המלאכה יגיע כפו ואמטו להכי לא תבוא לידו שום עבירה וזהו משכחת עון שלא יבוא לו עון ברעיון כלל וזהו יותר טוב ממי שצריך לנצח יצרו אחר שיזכרהו בעבירה צריך לנצחו מצד יראת ה' ומלחמה עד שנוצח מצד יראת שמים דיש הפרש ביניהם כי זה הנהנה מיגיעו נמלט אפילו מהרהור עבירה ולזה וטוב לך לעולם הבא אבל הירא שמים אם מידי עבירה יצא מידי הרהור לא יצא ויש לו קצת עונש לעולם הבא. והראיה שמצינו באנשי המלחמה דמדין שהוצרכו להביא קרבן על ההרהור ובזה הוי גדול הנהנה מיגיעו ועוד נראה לפרש כפי הפשט נהוג כי הקב"ה ציוה לירא ה' הנכבד כדי לקיים כל מצותיו ועבודתו והיראה הוא מכשירין לתורה ולמצות כי אם לא תהיה יראת ה' בלבו לא יתן דעתו ללמוד ולעשות ועוד יש מכשירין אחרים שהם צרכי הכלים כי האומן בלי כלים במה יעשה מלאכתו הגם היותו אומן. והנה האדם צרי' לאכול וכו' כדי שיהי' לו הגוף ברי לעשות בו אשר ציוהו ה' לעשות והוא הכלים שבהם יעשה מלאכתו של הקב"ה באופן שגם זה מכשירי התורה והעבודה לזה אמר עולא דע כי יותר יש שכר למכשירי הבאים מהעבוד' שיהיה יגיע ונהנה מיגיעו לעבודת ה' ב"ה שמהנה עצמו ומחזק הגוף שלו כדי לעבוד בו ה' יותר מיראת שמים פי' משכר שיטול על המכשירין האחרים שהיא היראה מפני שמכשירים שהיא ע"י יגיעה הם עיקר כי אם לא יאכל וישתה מי ילמוד. מי יקיים המצוות אפילו היראה מי יעשנה. ועוד שהוא בטורח ויגיעה שיגע למצוא מה לאכול מה שאין כן היראה שלא תספיק בודאי להגיע בה חיי עולם הבא חדא דאין בה מעשה אלא במחשבה בעלמא באמת שהוא מרויח בה לבל יחטא וממילא לא תעבור עליו כל צרה וזהו אשרי וייטיב לו ה' וכו'. ועוד דהעיקר שמביאו לעולם הבא היא מה שיגע להאכיל ולעשות צרכי הכלים שלומד בהם ולזה אמור גדול וכו' והו' ג"כ ע"ד אומר' אם אין קמח אין תורה שהעיקר של התורה היא שיהנה מיגיעו ולזה כאשר ההנאה היא מיגיעו יטול שכר הרבה. והכי פי' גדול הנהנה מיגיעו יותר יש לו על שהוא נהנה מיגיעו יותר משכר שיטול על יראת שמים וכו': ופשוט

דף ט גמרא. אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך וכו' בבקשה מהם וכו' קשה מהיכן מצא למידרש שני פעמים בבקשה ממך בבקשה מהם דליכא בקרא אלא חד נא ככתוב. ונראה דדייק מדקאמר דבר נא ולא אמר נא דבר דאז יורה שהוא הקב"ה אומר למשה נא בבקשה ממך דבר וכו' משמע דכוונת הקב"ה לומר לו שהוא ידבר נא יאמר לישראל בבקשה מכם וכו' ועדיין תקשה דילמא דוקא שיאמר לישראל בבקשה. ומנא ליה דהקב"ה אמר למשה בבקשה. וי"ל דאם היתה כוונת הקב"ה דוקא להכי דהיינו בבקשה לעם הו"ל לדבר באזני העם נא וישאלו ואז תהיה הכוונה דוקא על ישראל קאמר נא ומדכתב' בהדי דבר שמעינן מינה נמי דקאמר ליה הב"ה נא למשה שידבר נא: וק"ל

דף י גמרא. הכי מקובלנא וכו' דאפי' חרב חדה וכו' לכאורה קשה מאי ראייה מייתי ליה לישעיה דילמא ההיא דמקובל הוא דילמא לא גזר ה' בהדיא שיהיה כן וחרב חדה היינו בבידי אדם אז על ידי הרחמים ירחמהו ה' מה שא"כ בנדון זה דחזקיה דכבר גזר ה' פשיטא דשפיר קאמר ליה ישעיה. ונראה דהכא דייק חזקיה בדבריו ואמר חרב חדה דרמז על חרבו של מלאך המות שהיא תמיד חדה וכפי זה שפיר קאמר חזקיה דהנה אפילו נגזרה גזירה ונתנה ביד המלאך המות והרים ידו והניח על צוארו החרב אל ימנע עצמו מן הרחמים. הכא נמי הכא לא ימנע עצמו מהרחמים וזהו שתקן רש"י ז"ל בד"ה מקובלנא: ופשוט

ע"ב גמרא. התולה בזכות עצמו וכו' פירוש התולה בזכות עצמו אפי' בשיתוף תולין לו בזכות אחרים ודוקא התולה בזכות אחרים לחוד הוא דתולים לו בזכות עצמו דהא דחזקיה דתלה ג"כ בזכות דוד כאומרו בסמוך אל הקיר על עסקי הקיר וכו' ומסתמא לא פליג אהא. אי נמי הא מיהא לא אמר בשעת תפילה אלא זכור אשר התהלכתי לפניו וכו': וק"ל

דף יא גמרא. בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב ב' וכו' וב' וכו' קצת קשה מדוע הסדירו ברכות ללילה יותר משל יום הן אמת דשבע תקון כנגד שבע ביום הללתיך אלא האי דסדור בכה"ג. שלש בשחר וארבע בערב מ"ט ובירושלמי נתן טוב טעם והוא דאז לא היו קוראים פרשת ציצית בלילה ולא הוה אלא שתי פרשיות בלילה לזה הוסיפו ברכה אחת בלילה יותר משל יום להשוות לילה ליום ששה וששה מוצקות. והגם דהירושלמי לאו להא מילתא אמרה אלא נתן טעם