חפץ השם קיט

ומנקש וכו' דבכל שהוא תנא להו תנא לאחשובינהו לענין מילתא דהוצאה. אלא דקשה כפי זה מאי טעמא תנא דמתני' דכלל גדול דתנא למוציא לבסוף דט"ל מלאכות דהוה ליה לאקדומה ומ"ש דהכא תנא לה ברישא והתם באחרונה ולזה נראה לי דהטעם משום דלהיות דנקט להו לכל הט"ל בסדר נקט כל הנעשה בחוץ הזורע וכו' כל מלאכת פת ומלאכת מלבוש וצידה הכל על דרך הכן בחוץ מלאכתך וכו'. ובתר הכי תנא הבונה מלאכת בית בנין וסתירה ומלאכת בית ובתר הכי תנא המוציא מבית לחוץ מרשות לרשות והוא סדר נכון לבל תהי' ערבוביא במלאכות והללו יוצאין והללו נכנסים מה שא"כ כשיבוא לבאר כל מלאכה ומלאכה מה מלאכתה וכו' יבחר אשר יבחר להקדים לזה הקדים לפרש יציאות מטעם הכתוב בדברי התוספות ז"ל בריש מסכתין. והיינו טעמא נמי דלא סדר הבונה קודם יציאות כי כן צריך לומר. וק"ל

תוספות ד"ה וליטעמיך וכו'. ול"ג ר' יוסי וכו'. ולרש"י ז"ל דגריס לי' כמו שכתב בהדיא נראה דהטעם הוא דעל כל פנים ר' יוסי לא יחייב בהעלה והניח על גבי דימוס מבלי היות בנדון זה מין בבין דחייב משום בנין ובהכרח לומר דבהעלה ע"ג דימוס זוהי בניינה וזה יוכר במציאות הרגיל להיות וממילא בזה לא פליגי רבנן עליה דרבי יוסי כיון דזה הוא מציאות בניינה אע"ג דמפטרי בנותן האבן היינו דוקא משום דלא הוי בנין אלא עד דיהיב טיט בהדי האבן. ואיכא עוד לשנויי בזה. ודו"ק

תוספות ד"ה האי מאן דמעייל וכו' ובריש סוגיא וכו' פי' להיות כי למאי דס"ד דליכא בנין וסתירה בכלים דכל גוונא אעפ"י דהוי בחוזק כללא הוא או היה הפירוש דפריך הש"ס הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר במגדל דלאו של עץ הוא להיות דקיימא לן דאין בנין בכל גוונא בכלים וא"כ מאי פריך הש"ס אם לא שנאמר בהכרח דעביד ליה שאינו של עץ דלאו כלי הוא ולזה קא פריך הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואמאי שרי נתנו במגדל מה שא"כ השתא דמוקמי הם ז"ל דגם בכלים איכא בנין וסתירה ושנוייא דקא משני הש"ס הכא במאי עסקינן בשל עץ עיקר השנויי דקא משני הוא דקשיר במותנא כפי זה יהי' פירושא דקא פריך אמאי הוא במקום אחד אפילו אי אמרינן דמוקי ליה במגדל עץ פריך שפיר כיון דגם בכלים איכא בנין וסתירה ואתי שפיר דלא אמרינן דסבר דמגדל של אבן הוא הפך ממה דפשיטא לן דסתם מגדל של עץ הוא וא"כ השתא דאתית להכי דמעיקרא קרא סבר הש"ס דהכא במאי עסקינן בשל עץ הוא מאי קא פריך לזה תירצו התוס' דמעיקרא סבר הש"ס דאין יכול להוציא העירוב מאותו מגדל של עץ אלא באופן דאסור כגון סתירה גמורה ולזה פריך שפיר הגם דידע דהוי של עץ ע"כ פירושן של דברים וא"ת כפי זה העיקר חסר דקא מתרץ במגדל של עץ והרי ידע דבמגדל של עץ עסקינן ופריך ועיקר התירוץ הוא דקטיר במותנא. דאז מצי לקחת העירוב שלא ע"י סתירה גמורה וזה אינו בדברי המתרץ ועיקר התירוץ ליתי' ע"כ. יש לומר דלא איצטריך לשנויי בקטיר במותנא ובאומרך של עץ לא קשה מידי א"ל דיש הפרש בין למאי דס"ד דפריך הוא במקום אחד וכו' לאחר שינוייא דקא משני מר סבר ומר סבר וכו' והוא דמעיקרא באמת דידע לשנויי בקטיר במותנא ושרי ואין בנין וסתירה היות המגדל של עץ כסתם מגדל אלא דקשה ליה א"כ תקשה למאן דאסר מאי טעמא והלא אין בנין וסתירה בכלים בכי האי גוונא דקטיר במותנא לזה לא הוה מצי לאוקומה במותנא אלא במציאות דהוי בנין וסתירה והיינו טעמא דאסר ולזה פריך שפיר למד"ש הוא במקום אחד. וכד משני הכא בשל עץ ומר סבר אהל וכו' ומר סבר כלי וכו' ממילא מצי שפיר לאוקומה במותנא ולא קשה מ"ט מאן דאסר דהטעם הוא משום אהל דעכ"פ קא סתר אהלא ואסיר. והשתא לא יצטרך הש"ס לבאר ולומר דקטיר במותנא וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ודו"ק

תוספות ד"ה לול וכו' אר"י דלא חשיב ליה וכו' פירוש ופליג אההיא דרבה דדף קמ"ו נראה מדברי התוס' דאי חשיב לי' פתח מחייב משום בונה הגם דלא הוי דרך בנין בכך דאי הוי דרך בנין אף כי אין עשוי להכניס ולהוציא חייב משום בונה וכמו שכתבו התוספות ז"ל עצמם לקמן בד"ה בשלמא לרב וכו' והביאו ראי' משופתא וממסתת. וא"כ אי הוו סברי דעל כל פנים בעינן גם בפתח עשוי להכניס ולהוציא בעינן דרך בנין לא הוו אמרי דלא חשיב וכו'. וכן הבין מהרש"א ודלא כמהרש"ל ז"ל. ודו"ק

תוספות ד"ה אבל בהנך וכו' ומקמיתא וכו'. לא ידעינן מציעתא ע"כ פי' דבתרייתא חידוש טפי לרב קמייתא חידוש טפי לשמואל א"כ מציעתא למאי צריכה. ונראה דכוונתם ז"ל באומרם לא ידעינן מציעתא לשיטתם ז"ל דבאומרך דהוי פתח להכניס ולהוציא יחייבו בו שמואל פשיטא דלא הוה ידעינן לול דהוי משום מכה בפטיש דדילמא סבר שמואל כרבה דהוי פתח להכניס ולהוציא וחייב משום בונה ומה דקאמר הש"ס ואי אשמועינן דהוי דרך בנין וכו' אבל בלול וכו' פירוש והוי אמינא נמי דלא הוי פתח עשוי להכניס ולהוציא ואז דייני' ליה משום מכה בפטיש דאי משום דרך בנין ולא הוי כמסת' ומשום פתח אימא דלא הוי עשוי להכניס וכו' קמל"ן דהוי דרך בנין ואיפשר דסבר דעשוי להכניס וכו' אלא דלא איצטריך לזה דבלאו הכי דרך בנין הוי. ואי לאו דשמעינן נמי בו שמואל דמשום מכה בפטיש לא הוה ידעינן ליה ממסתת דילמא באמת דפליג בדרך בנין בכך אבל בפתח כזה אימא דסבר דהוי פתח העשוי להכניס ולהוציא כרבה והוי תולדה דבונה קא משמע כן. ודו"ק

דף ק"ג גמרא החורש וכו'. והמנכש והמקרסם וכו' אע"ג דתני להו להני מנכש וכו' בהדי חורש ועכ"ז תולדה דזורע נינהו ממה דגרסינן בפרק כלל גדול גבי ההיא דזומר דחייב משום נוטע יע"ש. וכן ראיתי גם כן להרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שפירש כן בהדי' יע"ש: וק"ל

שם גמרא אטו כולהו לאו ליפות וכו' טעמא דלא פריך הש"ס אמתניתין משום דבמתני' מצי שפיר לומר דהמלקט עצם מיירי בכי האי גוונא דמזיק לאילן ומקלקל ליה וכמו שכתבו הם ז"ל גבי זומר וצריך לעצים בפרק כלל גדול יע"ש דאיירי במתקלקל וכעין ההיא דתנן בפרק המוכר את הספינה כדרכו אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ. אי נמי כמו שכתבו הכא בסוגיין. ולמאי דקתני נמי התולש עשבים לא פריך משום דמסתמא מקום העשבים מקום אשר לא יעבד ולא יזרע ואין לו הנאה בו. לזה לא פריך אלא אברייתא דמשמע ליה טפי דההיא איירי בשדה ובכרם דניחא ליה ממילא בתלישת העולשין והזרדין ומוקי לה בארעא דחברי': וק"ל

שם גמרא אלא ר"י שתי אותיות והם וכו' משמע מדברי הש"ס דחיובא טפי איכא בשני שמות משם אחד דאי לא תימא הכי מאי קא פריך ואין הכי נמי ומאי שנא נקט חדא מנייהו. ונראה כי טעמו מהבריית' דפליגי תנא קמא ורבי יהודה במשם אחד מה שא"כ משתי שמות מודים רבנן