חפץ השם קיח

אמרינן חרב כחלל מה שא"כ בשאר כלי שטף דלא אמרינן כחלל הכא בנדון דידן יודה דמביאה את הטומאה למה שבתוכה כיון דהויא בחיבורי והספינה נוגעת באהל ודאי דמקבלת טומאה להיות טמא טומאת שבעה כל עוד דהאהל מאהיל על המת דהוי דיקרב כדיקרב בחיבורין דטמא טומאת שבעה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ריש אהלות ור"ש יע"ש וכן בפרק י"ד דאהלות אלא ודאי דהכא במאי עסקינן דלא הוי בחיבורין ספינה לאהל המת. ומכאן אבואה לתרץ קושיא זאת על דברי רש"י ז"ל והוא דלעולם מתניתא אתא לאשמועינן דחרב הרי הוא כחלל ומילתא אחריתי אגב אורחין קמל"ן באומרו קשורה. לאשמועינן סיפא דמתני' דקתני בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה דאע"ג דהוי דיקרב בדיקרב וטומאה בחיבורין אפי' הכי אין מביא לה את הטומאה לטמאה כלים דבתוכה הגם היותה קשורה באהל המת והיינו טעמא דנקט קשורה באוהל וכו' והטעם שאינה מביאה את הטומאה הכי איתא במסכ' אהלי' דלא אמרינן דיקרב בדיקרב לכדיקרב דהיינו אהל המת דיקר' והחוט באה' המת והספינ' בחוט הסרב' וכגון האי לא אמרינן וכן כתב בהדיא רבינו עובדי' במסכת אהלות פרק ט"ו וז"ל שאין עליו כי אם טומאת ערב שבגדו מפסיק בין כתיפו למרדע וה"ל דיקרב בדיקר' לדיקרב והרואה וכו' עכ"ל הכא נמי הכא בנדון דידן דקשורה בחוט הסרבל פטור מטעם דיקרב וכו' אלא דוקא בדב' המעמידה דאז הטומאה באה לו מחמת המתכות דחרב הרי הוא כחלל ובזה לא קשה מידי כל מה שהקשו הם ז"ל טעמא דנקט קשורה וקושיית לשמועינן בהדיא דתרתי שמעינן בזה תנא דברייתא ודו"ק

שם בא"ד משנה בפרק ח' מס' אהלות ונראה דטעם דהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן הגם דידע מההיא מתניתין דבהכרח לומר דידע לה דהיא סדורה בסדר המשניות אלא מטעם גירסת הש"ס הי' שהכריחתו לפרש כן ועוד טעם אחר דההיא דשמואל דוחק לומר דקרי אההיא מתניתין דפרק ח' דאהלות משום דההיא מתניתין לא שייך לומר דדבר המעמידה היינו בשלשלאות של ברזל דזיל בתר טעמא דשטה על פני המים אם כן כל המעמידה מלהתנועע מביא לה את הטומאה ואפילו בחוט הסרבל אם יהי' בו כח להעמיד מהני בודאי אלא ודאי דאברייתא קאי מטעם הנזכר והברייתא הש"ס ידע לה: וק"ל. פרק הבונה

דף ק"ב ע"ב גמרא שעושה לול של תרנגולין וכו' שמואל אמר משום מכה בפטיש. קשה מההיא דקאמר רבה לקמן דרבנן גזור כל פתח משום לול של תרנגולים משמע מהתם דלול של תרנגולים משום בנין הוא דחייב ודברי רבה מוסכמים בש"ס. ובאמת דהרי"ף ז"ל השמיטה מההלכות לההיא דרבה וגם הרא"ש ז"ל השמיטה משמע דלאו הלכה היא. וטעם הנראה בעיני פשוט הוא דכיון דמסתת דמשמע מהש"ס דשייך בו משום בונה יותר מלול ואפילו הכי קא חשבינן ליה משום מכה בפטיש לענין דינא מכל שכן לול דשפיר חשבינן ליה משו' מכה בפטיש וטעמ' דחשבינן למסתת משום בונה ממה דגרסינן בפרק כלל גדול אמר רב אשי משמי' דרבי יהושע בן לוי וכו' והמסתת משום מכה בפטיש וגם כן מההיא דלקמן דבעי ר"ן מרבי יוחנן. ואאזי לי' משום מכה בפטיש. אם כן בין לר"י בין לרב אשי דבתראה מסתת חייב משום מכה בפטיש ואם כן מכ"ש לול של תרנגולים אלא דקשה לי לסברת הסמ"ג שפסק גבי מסתת דחייב משום מכה בפטיש וגבי מאן דעייל שופתא בקופינא פסק דחייב משום בונה. והלא דברים ק"ו לשיטת הש"ס דמאן דעייל שופתא בקופינא דמרא היא גרועה ביותר אפי' מלול של תרנגולים ומכ"ש ממסתת והיכי פסיק בה משום בונה ומסתת משום מכה בפטיש והלא כיון דשמעינן מר' יוחנן ומר' אשי דמסתת חייב משום מכה בפטיש מכ"ש מאן דמעייל שופתא בקופינא דהוי משום מכה בפטיש לסברתם. וי"ל דלהיות דרב אשי דבתראה ורבי יוחנן אמרו דמסתת משום מכה בפטיש כמו שכתבתי בהכרח דאמרינן דהכי הלכתא מה שא"כ בשאר דברים שלא גילו דעתם כי אם רב ושמואל כגון מאן דמעיילי שופתא בקופינא בהכרח אז אזלינן בכללא דאית לן דהלכה כרב ואם תאמר סוף סוף הלא הוא ק"ו הוא י"ל דסבר הרב הפוסק דזה הי' בס"ד מה שא"כ אחר דאשמועינן רב דהוה משום בונה אמרינן דכל אחת משום בונה מצד רבותא דידה והיא משום בונה באופן אחר ולא ראי זה כראי זה דשנו במציאות מן הבנין. וכאשר יתבאר לן בשום אחת משום מכה בפטיש אין ללמוד ממנה חבירתה כיון דלא דמו וזה אחר דשמעינן דהוו משום בונה מה שא"כ בס"ד: ודוק

רש"י ד"ה בהא קאמר שמואל וכו' דאם התרו בו משום בונה הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דהוה מצי למימר לחייבו אתולדה אי עביד לה בהדי בונה בהעלם אחד. ועוד מעיקרא מי הכריחו לרש"י לפרש יות' כאן ולא פירש בדברי רב ג"כ למאי נפקא מינה. ונראה לי דהוקשה ליה מההיא דלעיל דקאמר שמואל דמחייב היה רבי שתים וכו' אח' וכו' משמע דסבר שמואל דמחייבינן אתולדה במקום אב מדקאמר לה משמיה וכו' משמע דהכי סבירא ליה ג"כ לענין הלכה וא"כ למאי נפקא מינה או משום בונה או משום מכה בפטיש בשלמא לרב זה פשוט לענין אם עשאם בהעלם אלא לשמואל למאי נפקא מינה לזה פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה ענין אחר לענין אם התרה בו וק"ל

רשי ד"ה אימא המסתת וכו'. והכי קאמר המסתת שהוא חייב וכו'. פירוש דליכא למימר דתנא נחית לאשמועינן דמסתת הוי תולד' דמכה בפטיש משום חדא דאין זה מקומו לאשמועינן ועוד דלאו מהכ' דייק ומייתי ראיה לדבר זה אלא דזה סבר ליה תסברא ותנא קושטא דמילתא קתני. ואם תאמר סוף סוף למה ליה לתנא למימר דבר כזה ללא צורך. אי ידענא ליה. וי"ל דשמעינן מן המסתת דקא מחייב תנא דאיכא הרבה מציאות במסתת לזה אשמועינן דהוא סתות דגמר מלאכה: ודוק

תוספות ד"ה הבונה וכו' צריך לתת טעם וכו' פי' בשלמא יציאות וזריקות משום טעמא דכתבו התוספות ז"ל בריש מכילתין היינו טעמא דפירש ליהו ברישא מה שאין כן שאר מלאכות למה הקדים הבונה סמוך ליציאות וכו' והניח תנא לסדר פרק האורג ופ' והקושר והצד קודם הבונה כי כן סדר להו תנא דמתניתין דאבות מלאכות ואח"כ הבונה וצריך לתת טעם לזה. ויש לומר דלהיות דאית לה שייכות נמי לאם הוציא כשיעור הבונה לבנין הגם דתנינן שיעור לכל מילתא היינו מן הסתם מה שא"כ אם הוציאו בפירוש לבנין עפר או אבן באותו שיעור דהיינו כל שהוא וג"כ לחרוש ולזרוע כל שהוא הגם דתנינן זרע קישואין זרע דילועין וכו' הני מילי מן הסתם מה שא"כ אם הוציא אדעתה לזריעה או לבנין חייב בכל שהוא וכדתני' משום ר"מ אפי' הוציא חטה אחת לזריע' חייב היינו טעמא דנקט בונה בתר יציאות ולאו דוקא בונה אלא ה"ה חורש נמי