חפץ השם קיז

ז"ל בלשון למס"ד דודאי אין חילוק לענין קושייתם אלא משום דבעי למימר בשינוייא דבהיכא דאיכא מחיצה עשרה שרינן נמי לטלטל כהא דגזוזטרא דמהני עשרה להתיר למהוי רשות היחיד גמורה הכא נמי בשאר מחיצות לזה כתבו למאי דסלקא דעתין דאין חילוק ודו"ק. ומה שכתב בעל הקיקיון נלע"ד דלא ס"ד לומר דיותר אמרינן גוד אחית בשאר מחיצות ופשוט. וגם הרב מהר"ש נדחק ביותר והעלה בצ"ע

שם בא"ד דדוקא ע"ג חשיב וכו' נראה פשוט וגם מדקדו' לשון התוספות ז"ל משמע דהאי מילתא דדוקא ע"ג חשיב רבי יוסי בר יהודה רשות היחיד קושטא דמילתא גם בלאו פירכת הגזוזטרא ולזה דקדקו בלשונם ואמרו דדוקא וכו' דזה פשוט הוא. דאי מחמת הקושיא אמרו זה הוה להו למימר. וי"ל או ונראה כמנהגם בכל דוכתא אלא ודאי דהא מילת' דפשיטא דכן הוא דאם זרק מרשות הרבי' בקנה או בארץ שתחת הטרסקל דלא מחייב ר"י בר יהודה: ופשוט

שם בא"ד אי נמי וכו' דלפי שינוייא קמא הו' הטרקסל רה"י לכל הצדדים בין לחומרא לחייב הזורק מרה"ר לתוכו בין לקולא לטלטל ארבע אמות בתוכו ולא הוצרך למחיצות עשר' אלא להתיר למטה ולפי שינויי' דאי' נמי בעינן כן העשרה גם לטרסקל עצמו לטלטל בתוכו פי' בגזוזטרא וכדומה להתיר לטלטל בתוכה והוכרחו להאי שינוייא דאי נמי להיות דהוקשה ליהו מאי פרי' מההיא דרבי יוסי בר יהודה אימא אין הכי נמי דהוי רשות היחיד לזרוק לחייב בו כרשות היחי' אבל להקל בו כל כך למישרי ביה טלטול כרשות היחיד גמור לא שרינן והכא נמי בביצתא דמ"ש אסרינן טלטול ארבע אמות בתוכה ואפשר דסבר רב הונא דהוו רשות היחיד לחייובי הזורק לתוכן כהא דטרסקל וכדומה. והיינו טעמא דנקט רב הונא בלשונו אין מטלטלי' וכו' דהוה ליה למימר הני בציתא אית להו דין כרמלית דמשתמע לכל גוונא אלא כענין טלטול קאמר דאסור ומאי פריך לזה פירשו דמהני המחיצות עשרה לענין הטלטול. ובזה פריך שפיר לר"ה דאסר טלטול בביצתא אע"ג דאית להו עשרה: וק"ל

שם בא"ד והכא פריך וכו' קשה למה לא פריך הש"ס ממשנה ערוכה דגזוטרא דאמרינן גוד אחית מחיצה ופריך שפיר מינה בין לענין דהוא רשות היחיד בין לענין טלטול דשרי לטלטל על ידי מחיצה עשרה ולמה קא פריך מברייתא דרבי יוסי בר יהודה וגם כן דלית בה שום כח להוכיח ממנה דלענין טלטול נמי שרי כרשות היחיד גמור להיות דמעיקרא לית בה מחיצה עשרה

ונלע"ד דמההיא דגזוזטרא לא מצי למיפרך לרב הונא דלדידי סבר בהדיא דבים לא בעי מחיצה כלל ובזיז בעלמא להכירא מהני דסבר דמארעא משחינן והוי דרך מקום פטור ושרי והגם דהתם בעינן מחיצה עשרה מטעם שכתבו התוספות ז"ל התם גבי גזוזטרא דגזרו משום וכו' או משום שאר גזוזטראות דבהא הקילו רבנן למימר מחיצה תלוים מהניח מה שאין כן בנדון דידן לזה אין פירכא לס' ר"ה מההיא דגזוזטרא אלא מההיא דרבי יוסי בר יהודה ובסברת המקשה דהעשרה מועילות להתיר הטלטול דבהא לא אשכחן דאיכא חילוק ופליג רב הונא ודוק

ע"ב תוספות ד"ה כי איתמר דרב נחמן וכו' ור"ת מפרש וכו' עס"ד. קשה לפירושם דקושיית הש"ס מדקתני שכל מחיצות וכו' דוקא מאי קא פריך דילמא הא דקתני בכל מחיצה היינו דוקא לענין לזרוק ולא לטלטל. ולזה י"ל דמדקא מייתי מכל מחיצה וכו' לענין טלטול משמע ליה דגם הא דכל מחיצה וכו' לענין טלטול קתני ובזה קא פריך שפיר לרב נחמן דאסר טלטול וקשה א"כ מאי משני כי קאמר רב נחמן אמזיד הלא מדקתני שכל מחיצה וכו' בין במזי' וכו' משמע אטלטול נמי שרי בכל גוונא דאי לא תימא הכי מאי דמייתי שכל וכו' בין אמזיד בין אשוגג לענין הטלטול. ולכאורה היה נראה לומר דהכי קאמר מעיקרא סבר הש"ס דהא דרב נחמן דאסר טלטו' בכל גוונא בין שנעשי' בתחילה על ידי המחיצות רשות היחיד. בין דמעיקרא בלאו על ידי המחיצות היא רשות היחיד בכל גוונא אסר הטלטול לזה קא פריך שפיר לרב נחמן ולפי שנוייא דאמזיד קאי מחלקין בין רשות היחיד מעיקרו לרשות היחיד על ידי מחיצות הללו. וכן ראיתי להרב הר"ן ע"ה שפירש כש לשיטת ר"ת בעצמו אלא דלא נהירא לפי דבריהם דהכא דקא אמרי דפריך מכל מחיצה ואי תימא דעד השתא עדיין לא ידע מחילוק זה מ"ש מכל מחיצה דפריך מינה גם מצי למיפרך מרישא דמתני אלא ודאי דידע בחילוק זה ופריך מכל מחיצה כמו שפירשתי. ונראה דלפי פי' זה דמשני דרב נחמן אמזיד אתמר ולא אשוגג ותנא דקתני דשרי לטלטל שכל מחיצה וכו' אשוגג קאי והכי קאמר דאף על גב שנעשו המחיצות בשבת שרי לטלטל שכל מחיצה אפילו מחיצה הנעשי' בתחיל' בשב' וע"י נעשה המקום רשות היחיד שמה מחיצה בין בשוגג בין במזיד אלא דיש חילוק בין שוגג למזיד בענין טלטול והוא קא מייתי לה אפילו לענין טלטול דבשוגג דשרי גם כן לטלטל ושוגג דהתם דמי למזיד דבנדון דידן דהתם מעיקרא רשות היחיד לא הוי אלא על ידי מחיצות הללו לזה דוקא בשוגג שרי טלטול ובנדון דידן דמעיקרא רשות היחיד הוי אלא רבנן החמירו שרי גם במזיד לטלטל: וק"ל

תוספות ד"ה קשרה וכו' ולא יתכן וכו' חדא מה שייכא הא לדשמואל וכו' נראה דלא קשה מידי לסברת רש"י ז"ל כי להיות דאשמועינן שמואל בההיא מתניתא במשמעות דבר המעמידן הוא שלשל של ברזל לטעם המכריחו להבאת טומאה וחשש לומר דטעמו משום דסבר כן בכח המשמעות דדבר המעמידן. אי נמי יאמר האומר מדנקט תנא דמתניתין סתם דבר המעמידן וקאי אשלשלת של ברזל משמע דסתמו כפירושו. הכי נמי הכא גבי עירובי דבר המעמיד קתני לזה בא שמואל לומר דשאני המשמעות דההיא מההיא מכח הענין והא אשמועינן דהתם טעמא משום חרב כחלל דוקא: ופשוט

שם בא"ד ועוד דלשמועינן בהדיא דחרב כחלל וכו' פירוש תנא דברייתא לשמועינן בהדיא וכו' ואין לומר דקרי אדשמואל דלשמועינן בהדיא וכו' דזה אי אפשר דלשמועינן הכי שמואל ודבר זה פשוט הוא מתניתין ערוכות כמה וכמה ואיך יבא שמואל להודיע ע זה זולת אי אמרינן דלשמועינן דהאי דבר המעמידן הוא מתכות מחמת דבר המביא לה טומאה דקתני מה שא"כ לאשמועינן חרב כחלל דאין לו שחר אלא ודאי דקרי אתנא דמתני'

וראיתי לרבינו שמשון שפירש בריש מס' אהלות בהא דחרב כחלל כתב כדאשכחן בחולין וכו' ובשבת בסוף פרק הזורק וכו' א"כ משמע מדברי רבינו שמשון דגריס כגירסת רש"י ז"ל דגריס בחלל חרב. ודע דהא הכא עסקינן דאין הספינה סמוכה ממש לאהל ודבוקא דאם כן הגם דהוות קשורה בחו' הסרבל טמאים הכלים וכל מה שבתוך הספינה דכיון דנגעה באהל לא מיבעיא למאן דסבר דכל כלי בית קיבול אע"ג דלא הוי מתכות הוי כחלל אלא אפי' למאן דסבר דדוקא בכלי מתכות