חפץ השם קטו

משמע דמייתו לה בהש"ס ודו"ק. לזה פירש"י ז"ל לאו מי אוקימנא בעירובין, אלא דקשה מה שהקשיתי דהתם נמי קאמר ולאו מי אוקימנא וכו'

ע"ב גמרא למימרא דמחייב וכו' והתניא רבי אומר וכו' וליכא לשנויי דהט"ל מלאכות דקא מני הכתוב נפקא מינה לענין התראה דכל ההתראות לא הוו כי אם ט"ל. וצריך להתרות אתולדה במקום אב דכן סיים רבי בסיפא דמתניתא ואמר יכול עשאם כולם בהעלם אחד וכו' דמשמע דקאי מניינא לסברת רבי אחיובא דחטאות אם עשאם בהעלם אחד: וק"ל

שם גמרא מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמו"ת. הקשה הב"י לפי המסקנא דלא מחייב ר"י אלא חדא למאי נפקא מינה נקט במתניתא ארבע אמות. ואין לומר לאשמועינן דאע"ג דהוו שני מלאכות הוצאה מרשות לרשות, והעברה ארבע אמות אפילו הכי לא מיחייב אלא חדא דלא מיחייב אתולדה במקום אב. א"כ העיקר חסר דמחייב סתם קאמר רבי יהודה, משמע נמי תרתי. ונראה דמכאן מוכח דאי אמר עד דנפקא מרה"ר תנוח ונפקא לרה"ר ועברה שני אמות או ג' עדיין לא מיעקרה מחשבתו ומחייב דכל תוך ארבע אמות כסמוך הוי דארבע אמות רשות אחת הם וכאלו נחה סמוך לרשות היחיד עד דעברה ד' אמות דבזה נעקרה מחשבתו ופטור אי לאו מטעם דקלוטה כמי שהונחה דסבר לה רבי יהודה דבזה דוקא הוא דמחייב זהו הנראה נכון בעיני אם יראה: ודו"ק

שם גמרא לא ס"ד דתניא רבי יהודה מוסיף וכו'. אפשר דהגם דידע רבי יהודה לברייתא זאת אין להוכיח ממנה דסבר רבי יהודה למחייב אתולדה במקום אב משום דחיית הש"ס ולא הוכיח לדייק לה אלא ממתניתא דמרשות היחיד לרשות הרבים דלא סבר לאוקומה כגון דאמר עד דנפקא וכו' והש"ס סבר להוכיח ודחה דילמא דעבדה לחודה וכו': ופשוט

שם גמרא ולאו היינו וכו' באומר וכו' נראה דאין הכרח מזה לסברת המבעה דדילמא לא הוכרח לשנויי באומר אלא לחיובי תרתי לסברת רבי יהודה ולעולם לחיובי חדא עכ"פ מחייב: ודו"ק

רש"י ד"ה מרשות היחיד לרשות הרבים וכו' קודם שתנוח וכו' הוכרח רש"י ז"ל לפרושי קודם שתניח להיות דלדברי הש"ס דקא דחי וממאי בהכרח לאוקומי דלא נחה. דאי נחה הא נתקיימה מחשבתו ומחייב ואיך פטרי רבנן. לזה פירש"י ז"ל כן במתניתא ומכ"ש לסברת רב יהודה דמחייב תרתי דלא נחה ג"כ. אי נמי נלע"ד דהוכרח רש"י לפרש כן ברישא משום דאי הוי אמינא דבמתניתא עסקינן דנחה לא אשמועינן מידי רב יהודה דבהכרח לאוקומי דמחייב שתים ורבנן מפטרי משתים דאחת מחייב בהכרח דהא אתעבידא מחשבתו. לזה פירש"י ז"ל דמתני' מיתוקמא דלא נחה דסתם קתני וכהאי גוונא איכא למימר דמחייב חדא קאמר. לזה אשמועינן רב יהודה דתרתי מחייב רבי יהודה: וק"ל

רש"י ד"ה ה"ג וא' משום העברה ורבנן פטרי אהעברה משום דלא סברי קלוטה כמי שהונחה. קשה מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרושי דלא סברי קלוטה כמי שהונחה דילמא דטעמם הוא משום דלא מחייבי אתולדה במקום אב הגם דאפשר דסברי קלוטה כמי שהונחה להיותה תולדה במקום אב לא מחייבי. וי"ל דא"כ רבנן דמתני' דפליגי אדרבי עקיבא דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה כמאן לא וכו' ולעולם אין הכי נמי דלא סברי רבנן דמחייבינן אתולדה במקום אב ולא קאי רב יהודה אלא אדרבי יהודה

אי נמי אפשר לומר דלסברת רבי יהודה משכחת לה דלא פליגי בזה רבנן אדרבי יהודה אלא בקלוטה דמדרבי יהודה משמע דסבר לה להלכה ומכח זה לא אמרינן דפליגי עליה רבנן בחיוב תולדה במקום אב. והיינו טעמא דרש"י ז"ל ודו"ק. ולא מצי נמי רש"י לפרש דטעמם משום דלא מחייבי אתולדה וכו' דא"כ הוה להו לפלוגי בחדא או בתרתי למר חדא ולמר תרתי ומדלא נקט כי אם חייב סתם משמע דפלוגתייהו בעיקר הדין אי הויא מלאכה דחייב עליה או לאו ולא מצד היותם שתים וכו' ודו"ק

רש"י ד"ה דאיתעביד ליה וכו' אבל משום העברה לא מחייב וכו' פי' כדבריך דאמרת דמחייב אתולדה וכו' אימא דלא מחייב אתולדה בעלמא דהכא בלאו טעמא דלא מחייב אתולדה לא מחייב מטעם דלא נתקיימה מחשבתו. ואין לומר דדייק זה מדקתני ארבע אמות ברשות הרבים משמע דאתא לאשמועינן דלא מחייב אתולדה דכבר דחיתי דאין לפרש זה מטעם שכתבתי בדיבור הסמוך בס"ד וק"ל

רש"י ד"ה ואי להכא וכו' ומכדי אהוצאה הוא דמחייב דהא נתקיימה מחשבתו וכו' ע"כ. משמע מדבריו דבלאו טעמא דקלוטה מחייב דסוף סוף הנחתה ברשות הרבים הגם כי נתכוון שתנוח סמוך ליציאה ונחה ברחוק מקום עכ"ז מחייב. וקשה א"כ לעיל דקאמר והכא דאמר כיון דנפקא מרשות היחיד תנוח ובזה מפטרי רבנן קשה והרי נחה ברשות הרבים ומחייב אע"ג דלא נחה במקום שחשב לה לפי דברי רש"י ז"ל. ומה גם מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש זה דילמא אקלוטה קאי ולכאורה דחקינן דברי רש"י ז"ל דאקלוטה קאי ואמר דהא נח ברשות הרבים פי' דאמרינן קלוטה כמי שהונחה ברשות הרבים והלשון דחוק לסבול דבר זה

ונראה לומר דהא דאמרינן לעיל כהא דאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח ועברה ארבע אמות ולא אתעבידא מחשבתו פטור לגמרי היינו דוקא לדברי הדוחה דקא בעי למימר דלרבנן מפטרי לגמרי מה שא"כ לדברי ר"י דסבר מחייב ר"י תרתי ורבנן מחייבי חדא הגם דאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח והלכה ארבע אמות חייב דהא עכ"פ נחה ברשות הרבים ולא סבר כסבר' הדוחה: ובהא פליגי. ואנן דקיימנא הכא לסברת מאי דסלקא דעתין כדקאמר הש"ס ולמאי דס"ד מחייב תרתי, שפיר אמרינן דמחייב חדא אליבא דכולי עלמא אע"ג דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה כיון דעכ"פ הא נחה ברשות הרבים וכדכתיבנא ולזה פירש"י דהא נח ברשות הרבים אף בלאו טעמא דקלוטה חדא מיהא מחייב עכ"פ וזוהי בעיית הש"ס דלקמן נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה דאיכא למימר הא נח ברשות הרבים ואיכא למימר הא לא נח במקום דבעי ליה ר"י סבר הא נח ברשות הרבים והדוחה סבר הא לא נח במקום דבעי ליה והש"ס דמפשיט לקמן דפטור כיון דלא נח בהיכא דבעי ליה סבר כרב אשי דבתראה ודו"ק

דף צ"ח רש"י ד"ה אמר שמואל וכו' כמו אטבא דספרי נראה דלא הוו דבוקים כל כך אלא עכ"פ הוה ריוח ביניהם קצת דאם לא כן תיוה דלא לדחקו קרשים וכדאיתא לקמן בסוו יע"ש

שם תוס' ד"ה הניחא וכו' וא"ת וכו' נראה דלא קשה להו אלא השתא דאוקימנא לסברת ר"י דמחציין ולמטה הי' עוביין אמה הא איכא רשות הרבים מקורה דלגמר מיניה מה שא"כ אי אמרינן דהוו כלין ממעלה למטה כל הששה עשר אמות דהיינו רוחב העגלות וביניהם דגמרינן מינייהו אין בהם ארבע אמות מקורה דתיקשה גמרינן מנייהו. והיינו טעמא דלא פריך התוספות ז"ל קושיית ואם