חפץ השם קיג

תוספות ד"ה תבלין וכו' ולפי הא דקתני בסיפא וכו' ע"כ נראה מדבריהם דלא גרסי שם אחד במשנה ולא פירושא שפירש"י ושם אחד של איסור והוא הנכון. וקושייתם ז"ל ותמיהתם דלמה יצטרפו לא שייכא אלא לס' ר"ש משא"כ לתנא קמא דטעמא הוא היותם מיני מתיקה המתיקות מצרפה להו משא"כ לר"ש דתלי בשם אחד פשיטא דהשם לא יעלה ולא יוריד. וקשה לדבריהם דקא מתמהו על זה שהשם מצרפם והלא תמצא כי כן סברת רבא במסכת ע"ז דבתר שמא אזלינן כדאיתא התם דסבר רבא דבתר שמא אזלינן לאו בתר טעמא. ולזה י"ל דדוקא דומיא דההיא דקאמר בה רבא בתר שמא אזלינן דהיינו חלא דחמרא וחלא דשכרא וחמירא דשערי וחמירי דחיטי בזה אזלינן בתר שמא דקרובים הם להיות מין אחד מה שא"כ תרי מיני אהלא דקאמרי התוספות ז"ל פשיטא דאע"ג דהוו שם אחד לא יאמר רבא דבתר שמא אזלינן. אלא דקשה דילמא הכא נמי קאמר ר"ש בהיכא דהוו שני מינים ושם אחד כהא דחלא דחמרא וחלא דשיכרא דאיכא מאן דסבר דאזלינן בתר שמא ומצטרפים לזה קמ"ל דלא מצטרפי' כלל. וא"ת דחלא לא מיקרי תבלין ולזה לא פירשו כן התוספות ז"ל. יש לומר דרש"י יסבור כרמב"ם דפי' במס' ערלה דחלא נמי הוי בכלל התבלין ואדידי' קאי ר' שמעון דלא מצטרף

ובעיני קצת דחוק לומר דהתוס' ז"ל חולקים בזה דלא הוי החומץ בכלל התבלין דאין כח בידינו לומר סברא חדשה בדברי התוספות כיון שלא מצינו מי שדבר נגד הרמב"ם ז"ל בזה. ואם כן קושייתינו הראשונה במקומה עומדת למה לא מוקמי דברי רבי שמעון שבא לשלול שם אחד כהאי גוונא דרבא. וראיתי להעיר קושיא אחרת בדברי רבא ומינה נבוא לתירוץ קושיא זו. והוא דקשה ל' קושיא עצמית לסברת רבא כמאן לא כדברי תנא קמא ולא כדברי רבי שמעון. דלא כתנא קמא מפירכת הש"ס דהתם במס' ע"ז ומוקי לה ר"מ היא דלא כרבי שמעון דאילו רבי שמעון סובר שם אחד לא מצטרף כדקתני שלשה מינים משם אחד לא מצטרפים ואילו הוא קאמר בתר שמא אזלינן ואם כן דלא כמאן רבא. אשר על כן הנראה לתרץ בזה הוא דכהאי גוונא דקאמר רבא חלא דחמרא וחלא דשכרא לא מיקרו שני מינים והוו להו מין אחד דחלא חלא וגם הם שם אחד אלא דמשונים קצת בטעמא ולזה פליגי אביי ורבא. מר אמר בתר שמא אזלינן וחלא חלא אף על גב דמשונים קצת בטעמם בתר שמא אזלינן והם מין אחד ולא איעקר מהם מין במינו מצד היותם משונים קצת בטעמם ומר סבר כיון דלא שוו בטעמם. אע"ג דהוו מין אחד ושם אחד להם בתר טעמא אזלינן והוה להו מין בשאינו מינו ולא אזלינן אלא בתר טעמא ואף על גב דהוו שני שמות ושני מינים אי משכחת לה דשוו בטעמא כגון מיני מתיקה מצטרפי. ובזה לא קשה מידי לסברת רבא דמימר אמר דרבי שמעון יודה בנידון דידן דחלא דחמרא ודשיכרא דלא מקרו שני מינים. והיינו טעמא דלא מצו התוספות לאוקומי דרבי שמעון בא לשלול מציאות דרבא ודו"ק

אלא דלשיטה זו מייתי אביי סייעתא במנא אמינא לה מרישא דמתניתין דקתני שלשה שמות ומין אחד השתא דפלוגתייהו במין אחד וקתני ברישא שלשה שמות ומין אחד דאף על גב דהוו שלשה שמות אפילו הכי מצטרפי והוי היפך דברי רבא והוכרח אביי לאתויי דברי חזקי' דלא תימא בהיותם מין אחד מצטרפי בכל גוונא ואם כן תיקשה לי' נמי שאמר חלא וחלא לא מצטרפי לזה מייתי דברי חזקי' דמיני מתיקה דהיינו טעמא דמצטרפי להיותם מיני מתיקה וטעם אחד להם וכפי פירוש זה דברי חזקי' קאי נמי ארישא דשלשה שמות ומין אחד דבעינן מיני מתיקה וזה הוא היפוך ממה שפירשתי לעיל בדברי רש"י ז"ל דלא קאי חזקי' אלא אסיפא דשלשה מינים דבזה הוא דבעינן מיני מתיקה מה שאין כן רישא דמין אחד לא בעינן לאוקומה במיני מתיקה דהשתא דמוקמינן דפלוגתא דאביי ורבא היא במין א' ואפילו הכי דייק אביי בטעמא דשוה בתרוייהו כפי זה מוכרח לאוקומי דברי חזקי' דקאי נמי ארישא במין אחד

וכפי זה הדרא קושיא לדוכתין לסברת רש"י וכי בשביל דשוו בשמא יצטרפו דהשתא ליכא לשנויי דאתא למעוטי כהא דרבא דחלא דחמרא ודשיכרא דהנהו הוו מין אחד. ובזה גם רבי שמעון מודה דמצטרפי להיותם מין אחד ושם אחד דמצטרפי אע"ג דבטעמא לא שוו קצת מצטרפים ואם כן תיקשה וכי בשביל דהוו ליהו שם אחד יצטרפו. וי"ל דלהיות דרבא מוקי לרישא כר"מ דסבר כל האיסורים מצטרפי ולאו מטע' מיני מתיק' ולאו מטעם שם אחד או מין אחד ואפי הכי נקט תנא בלשונו שלשה שמות ושלשה מינים לאשמועינן דבכל גוונא מצטרפי אפילו היותם שלשה שמות ושלשה מינים וחשש ר"ש דילמא סבר תנא קמא איזה רבותא בהיותם שם אחד או שלשה שמות מדלא פסיק ותני סתם תבלין מצטרפים. ונקט שלשה שמות משמע דהשם מעלה ומוריד לזה שלל הוא בדבריו שם אחד דלא מצטרף אם הוו שני מינים אי נמי ומינה מדקתני לה התנא משם אחד שמעי' דשם אחד יש פנים לצרופי'. וק"ל: פרק הזורק

גמרא דף צ"ו כיצד שתי גזוטראות וכו' פי' להיות דקתני הזורק פטור ואיכא למידק דוקא הזורק אבל המושיט חייב או הוא הדין המושיט לזה דייק ואמ' כיצד דאיכא מציאות הוא הדין המושיט פטור ואיכא מציאות דדוקא הזורק פטור מה שא"כ המושיט חייב כיצד זו כנגד זו שוים לפטור והוא הדין מושיט היו בדיוטא אחת דוקא הזורק פטור מושיט חייב. ופשוט

רש"י ד"ה כיצד וכו' רבנן קאמרי להו פי' ולא סתמא דמתניתין דהיינו רבינו הקדוש קתני לה לסברת רבנן דא"כ תקשה מנא ליה לסברת רבנן לא שנא זורק ומושיט לא שנא זו כנגד זו או בדיוטא: וק"ל

תוספות ד"ה הזורק תימא וכו' לא אתי שפיר כיצד וכו' נלע"ד לתלמודא דידן דלא חש לדייק זה סבירא ליה דאמרינן למטה מעשרה לא הויא זריקה מדלא אשכחן במשכן כלל זריקה בשו' גוונא דאי הויא מלאכה זריקה במשכן הגם דהויא למעלה מעשרה הוו מחייבין רבנן למטה מעשרה ובזה לא קשה. ודוק

ע"ב גמרא. כתיב הכא ויעבירו וכו' מקשים המשכילי' עדיין הקושייא במקומה עומדת דילמא משום דשלימא ליה מלאכה וביום השבת היה ולאו משום איסורא דשבת דהא קא חזינן דמלאכה זו גרועה כמ"ש התוספות ז"ל וטע' הש"ס פשוט הוא דלאיזה ענין יספר הכתוב ענין זה ונחית לגזיר' שוה להודיע שהיה ביום שבת אי לאו דהוי דבר הנוגע לגופו של שבת דהיינו איסור מלאכה. וק"ל

שם גמרא. אמר שמואל מקושש מעביר וכו' במתני' תנא וכו' ק"ק איך פליג שמואל ורב אחא אמתני' והו"ל להש"ס לאותוביה ממתני' ונלע"ד דבכי האי גוונא אשכחן אמוראי דמפרשי במילי דאגדתא ופליגי אתנאי והכא נמי נדון דידן באגדתא הויא מאי הוה מקושש וכל אחד פירש לדרכו: ופשוט.