חפץ השם קיא

כי אברהם לא ידענו וכו' וישראל כו' דאין לו הבנה מי אמר להם זה. ועוד הול"ל כי אבותינו לא ידענו ועוד אומרם אתה ה' אבינו לבסוף מיותרת דלא הו"ל אלא כי אתה אבינו דריש' כי אם אברהם וכו' ויעקב לא וכו' אתה ה' אבינו כל זה העלים באומרו מ"ד. ופשוט

שם אומר לפניו ימחו וכו' נראה דכוונתו ע"ה ככוונת בניו באומרם יאמר ה' דכאשר יראה הבורא ב"ה כוונתי וחיבתו של אברהם אבינו של אפס נחשבין בניו בעיניו כנגד אהבתו ית' ובזה הקב"ה יתמלא עליהם רחמים הואיל וכו' וזו היתה כוונת אברהם ע"ה דאי לא תימא הכי איך תתהפך מדת החסד למדת הדין ואיה חסדיו של אברהם אבינו ע"ה. וק"ל

שם גמרא. אמר אימר ליה ליעקב וכו' צער גידול בנים וכו' פי' להיות דאית ליה צער גידול בנים יבקש רחמים ולא יתלה הדבר בי לומר ימחו וכו' ועב"ז יעקב אבינו ע"ה הן הם רחמיו לחבובי לקוב"ה דבשכר זה יתמלא עליהם רחמים ב"ה שמו. ופשוט

שם גמרא. הלך אצל יצחק ולאו ק"ו הוא דהשתא אבינו אב הרחמן אברהם גם יעקב אמרו ימחו וכו' יצחק מאריה דדינא מכ"ש פשיטא שלא יאמר כי אם ימחו וכו'. אכן נלע"ד דהנה ידוע הוא מה שאמרו ז"ל דבדיני נפשות אם פתחו כל הסנהדרין בחובה פטור כדאיתא בספ"ק דסנהדרין רב כהנא וכו'. וכן פסק הרמב"ם והטעם דאיתא בש"ס כיון דפתחו כולן לחובה תו לא חזו ליה זכותא ועיין בכ"מ והכא בנדון דידן תיכף ומיד ענה אברהם לחובה ואמר ימחו. וכן יעקב אבינו. לזה אמר הב"ה שאם יצחק גם הוא ידין לחובה הרי פטורין מעיקר' היה ה' מחפש איזה מהם שילמוד זכות. ולזה בקש על האבות בעלי החסד והרחמים ואשר סבלו צער גידול בנים ולזה כיון שלא די שלא למדו זכות אלא אדרבא פסקו דינם לחובה אז הלך לבקש זכות מצד הדין דפתחו כולם לחובה דפטורין ואיפשר דלזה נמי נתכוון אברהם: אמר אברהם פשיטא דיצחק חיובי מיחייב ליהו ולזה כאשר אני אחייבם. אם יעקב ג"כ יאמר ימחו הרי כולנו פתחנו לחובה ופטורין הבנים ואם יעקב אמר זכות ויצחק חובה ואז הוינן רביא) לחובה וחייבים הרינו חוזר ומלמד זכות ולעולם פטורין ולזה אמר תיכף ומיד ימחו מה שא"כ אם היה אומר זכות עלייהו אפשר שיצחק וגם יעקב יחייבום ואז הוו רבים כנגד יחיד וחייבים ב"מ וגם יעקב אמר בהכרח גם אני לומר ימחו דילמא יאמר יצחק ג"כ ימחו וכי אמינא אנא לזכות שמא אברהם לא יחזור ממה שאמר מקודם ימחו והוו להו הוא ויצחק בחדא סברא והוה ליה ליעקב יחידאה והוא נכמרו רחמיו על ילדיו אשר גדלם לזה אמר ג"כ ימחו ולזה ממה נפשך אי אמר יצחק ג"כ ימחו הרי פתחו כולם לחובה וזכאים ישראל. ואי נמי אמר יצחק זכות הרי הוא חוזר בו ויזכו ישראל בדינם. ובזה אתי שפיר מ"ש הקב"ה לא בסבי טעמא וכו' דהנה אדרבא הם לרוב חיבתו אמרי כן וזהו טובה וגמול דבריהם הטובים אלא דהב"ה ידע מה וכו' וידע כי כולם לזכות נתכוונו והיינו אומרו לא בדרדקי וכו' דק' מאי עצה שייכא הכא בנדון דידן אלא דמה שפי' אתי שפיר אשר נתייעצו כולם לזכותם אלא שהקב"ה רצה לבקש טענות כמו שבקש וטען יצחק ע"ה שזיכה אותם בטענה ולזה אמר לא וכו' אלא וכו'. ודוק

שם גמרא. לא בסבי טעמא וכו' נראה ג"כ דהנה ה' דקדק בלשונו בניך חטאו לי חדא הול"ל ישראל מהו בניך אלא לעורר לבם לומר בני ולא בניך ועוד דקדק אומרו חטאו לי דהול"ל חטאו סתם. ולמה הוצרך לומר לי. אכן נתכוון ג"כ לומר להיות דאיכא הפרש בין עבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום דהנהו שבין אדם למקום אם ירצה ה' ימחול בתשובתו אליו וכדומה. והנהו שבין לחבירו לע"וע אין להם מציאות למוחלם ה' עד אשר ירצה את חבירו ולזה רמוזי קא מרמיז חטאו לי פי' במה שנוגע לי וכל זה לרמוז להם כי יכול יוכלו להפר הגזירה ולהתפלל ולבקש עליהם רחמים מאתו ולזה כאשר עשו עצמם וכו'. אי נמי לא דקדקו וכו' אמר ה' כי לא נסבי טעמ' שלא ידעו לתת טוב טעם לדברי שאמרת לו בניך וחטאו לי לומר כמו שאמר יצחק בני ולא וכו' וגם מה שדקדקתי לומר לי חטאו שנתכוונתי שאני רוצה בבקשת רחמים מדקמסדר מציאות דזכות דמצי למחול להו תכא מחסר אלא בקשת רחמים זה על אברה' ודרדקי דקאי איעקב אית ביה תרתי חדא דלית ביה טעמ' נסביה דלא דייק מידי ועוד דלא אית ביה עצה דהו"ל לידע מדוע הקדמתיהו לומר לו קודם שאמרתי ליצחק אלא להיותו סבל צער גידול בנים בקשתיהו לבקש רחמים עליהם והוא לא ידע עצתי מדוע קדמתיהו דאי הוה ידע הו"ל לבקש רחמים כאשר עם לבבי והיינו דלית ביה עצה דקאמר הב"ה ואף דכולן כוונתם היתה לטובה רצונו ית' היה שיאמרו כאשר אמר יצחק לבקש רחמים ולבקש מלפניו על עמיו שימחול להם ה' לחלוטין וכו'. ופשוט

שם גמרא. בני ולא בניך ועוד וכו' ק"ק מאי טענה היא באומרו בני ולא בניך דמוסיף עוד לומר ועוד דמשמע באומרו בני ולא בניך בטל גזירתם. אכן נראה דהנה ידוע הוא דינא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול מה שא"כ מלך שמחל על כבודו אינו מחול. והכא דקדק יצחק אומרו בניך משמע דאינם בערך בנים שימחול להם וכבודו מחול אלא מלכם הוא ומרדו בו ולזה אמר בניך לכן השיבו יצחק למה תאמר כדב' הוה בני ולא בניך הלא מאז קרא' אות' בני וא"כ מצית לממחל להו כדין אב לבני'. ועוד אין כאן כל דבר גדול דליכא אלא תרתי סרי שני פלגא דידהו אדידך ופלגא דאינהו שית שני ורביע. ואומרו את"ל וכו' דקשה מהו את"ל דהוי ליה למימר ואם תרצה כולהו עלי דאת"ל זו מיותרת ואין לה הבנה. אכן ידוע הוא פלוגתא דהנהו תנאי חד סבר דישראל נקראו בנים בזמן שעושים רצונו של מקום מה שא"כ בזמן שאין עושים רצונו נקראים עבדים וחד סבר אף במקום שאין עושין רצונו של מקום נקראים בנים והכא כוונ' הב"ה באומרו בניך לומר שעתה בזמן שאינם עושים רצוני אינם בנים לי. והשיב יצחק הלא כבר קרית אותם בנים ולית ליה ליצחק ההיא סברא וסבר כמ"ד בין עושין בין אינן עושין בני' הם ואיפשר דדייק יצחק באומרו קראת להם בני בכורי דבזמן שעושים רצונו נוסף להם עוד מעלה וגדולה כבן בכור מה שא"כ שם הבנים לא אעדי מנייהו לעו"ע. וראיתי לפרש לדרך זה ממה דאיתא בפרקי אבות דקתני חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' וכו' לכאורה אין לו הבנה מעיקרא הוא כפול. דהכי הול"ל חביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר בנים וכו'. אי נמי חביבין ישראל חבה יתירה וכו' ועוד מאומרו חביבין וכו' שנקראו בנים והדר תני חיבה יתירה משמע מלבד האמירה שנקראו בנים באנו לראות החיבה היתירה אשכחן לה דהיא עצמה ולא יותר ועוד מהו נודעת להם אכן הכוונה היא דידוע הוא אמרם ז"ל אקרא דאותך ראיתי צדיק לפני וכו' ולעיל כתיב צדיק תמים אומרים מקצת שבחו של אדם