חפץ השם קי

מדרך הרע ולהישירם בדרך ישר ועליו תבוא ברכת טוב ויעשה רצונו יתברך וית' שמו

שם גמרא. בתחלת שש וכו'. למ"ד לעיל שגם כל ירידותיו של משה היו בהשכמה דמקיש לך רד ועלית לא מצ' למידרש האי דרשא. אי נמי יש ליישב לחלק

שם גמרא. בא שטן וערבב וכו' מהא נולד לי פירוש אחר בההיא דבסמוך אריב"ל אמר ס"מ תורה היכן היא וכו' דהבט וראה מעשה השטן ירד והשטין ועלה לקטרג. דהא דאמר ריב"ל בשע' שירד משה היינו כאשר קבל הלוחות לכן הלך קודם הס"מ עד שהחטיא את ישראל ועשו ע"ז בעונו' לזה עלה תיכף לה' ואמר תורה היכן היא לומר לו כי נתנה לישראל ויקטרג באמרו כי עבדו ע"ז ויתחייבו שונאיהם של ישראל כליה על שעברו לזה אמר לו לארץ פי' כי עדיין לא באה ליד ישראל ועדיין ביד משה ולא אמר לו למשה תכף ומיד ביני ביני עד שיעש' משה מה שעשה. שעשה בהם דין הרגו איש את אחיו וכו' ואז אין לו להשטין עוד ולזה אמר מרע"ה אני אחזיק טובה לעצמי. וקשה ולמה יחזיק טובה ויאמר כי הוא קבלה ע"מ ליתנה לכל ישראל אלא להיותה כי אז בההיא שעתא היו ישראל רובם מומרים לע"ז שהיא ככל התורה לזה הוצרך להתלות בו להחזיק טובה לעצמו ובאמת כי כוונת הב"ה באומרו שנתנ' לבן עמרם כי הוא יספיק לקבלת התורה וצדיק יסוד עולם וזה נרמז במדרש אלהיך בלשון יחיד כנגד משה לפטור ישראל שלא קבלוה כי אם משה קבלה. ונראה אומרו להחזיק טובה כי הנה בהיותה עתה ביד משה והוא בעלה כל מי שלומד בה הוא לזכות מרע"ה כי כבר נתנה לו ושלו היא ודומה לאומרם ז"ל זה הקונה ספרים ומשאילן כדי ללמוד בהם ופשוט

שם ע"ב גמרא. דרש רבא מ"ד וכו' עד סוף המאמר ק"ק מהו מ"ד יספיק בקושיות האמורות ומפורשו' בדבריו דמאי שייר מלהקשות דקאמר מ"ד. עוד לא ידענא במאי נחה דעתיה עתה באומרו לכו ולא בואו ואחר שנוייא נמי הול"ל בואו נא אצל אבותיה'. ועוד איך קב"ה מזמינם לדין אצל אבותיהם והוא כתב בתורה לא יומתו אבות על בנים. אכן נראה לי דהנה קודם צריך לדקדק לאיזה טעם הש"ס בורר לו להעלים הקושיא בדר' מ"ד ומה גם דנחית לבאר חלק מהקושיות ולמה תגרע קושיית מ"ד דמעלימה אנן האמת הנראה הוא דכאשר יש איזה קושי בכתוב אבל לא יוכל להכריח מצד אותו הקושי לפרש בכתו' פי' חדש ומה גם להוציאו מפשטיה דקרא ולזה מעלים הקושי במ"ד ומקשה קושיות אחרות שהם יותר יכריחו אל הפירוש וכאשר יבאר הכתוב לשנו"י קושיותיו וממילא תתיישב ג"כ קושיא הנעלמת במתק לשונו מ"ד ואז למפר' קושייתו קושיא. והכא הוקשה ליה לרבא אומרו לכו נא ונוכחה ותיכף להזמנתם לדין פסיק ותני אם יהיו חטאיכם וכו' א"כ טירחא שלא לצורך למה הגע עצמך יצאו חייבים הרי אתה מבטיחם אם יהיו וכו' א"כ מ"מ ויכוח למה וזהו אומרו מ"ד והנה קושיא זו אינא כ"כ קושיא דמצינן למימר דהכי קאמר עד שתדעו שאתם חייבים לי ואז יוכר רוב חסדי וטובי אליכם דבלאו הכי לו יוכר החסד ובזה יוכל הדוחה לדחות לזה הקשה עוד רבא בואו נא פי' אם תצרה לדחות דויכוח לא הוי אלא לידע במה דמחל להו א"כ בינם לבינו ית' יתוכחו עד שיראו שיתחייבו ואז ימחול להם ולמה אומר לכו והקשה עוד יאמר ה' אמר ה' מיבעי ליה וכאשר יישב קושיות אלו והוכרח לשנויי דיאמר ה' הוא דברי העם אל הקב"ה אז יתיישב מדוע אם יהיו חטאיכם וכו' כשלג ילבינו בזכות שתלו עצמם בה' והבוטח בה' וכו'. אי נמי הוקשה ליה לרבא אומרו יאמר ה' דמיותרת פשיט' דדברי הקב"ה הם דברי הנביא אשר ידבר ולמה אמר יאמר ה' וקושיא זו אינה כל כך קושי לדרוש האי דרשא להיות כי תמצא בהיות הנבואה חביבה על הנביא הוא חולק נבואתו לנבואות הרבה כמו שמצינו בתרי עשר בנבואות דשייכי לימות המשי' שיגלה במהרה בימינו אמן. נבוחה א' היה מחלק' לכמה נבואות כה אמר ה' הכא נמי בנדון דידן להיות כי נבואה זו חביבה על הנביא הרבה למחילת חטא ולליבון עון של ישראל לזה חביבה כי אמר ה' וא"כ אין קושי שיכריחך לדרוש לזה הקשה עוד אהא דאי תימא הכי ותרצה לדחות עדיין קשה אמר הקב"ה מיבעי ליה מאי יאמר ובהא ליכא לשנויי ולדחויי מידי ומוכרח לדרוש ולומר לעתיד לבוא וכו' ובזה אתי שפיר כל הקושיו' ולא איצטריך להנהו דוחקי דקאמרן והוי פי' לכו נא הזמנה לדין ולרווחא דמילתא אמר שילכו אף שידברו הם לבדם לפני הדיינים שלא בפני בעל דין והגם היות' לבדם בדבריהם לחוד יתחייבו ולזה דקדק אומרו ויוכיחו אתכם הגם שלא בפני ומה שהקשה והא כתיב לא ימותו הכא פשיטא דלאו לחיובא נתתי להתחייב ולהענישם על פיהם פשיטא דאם הוו אמרי האבות דחייבים לא הוי מתחייב והכא הכי קאמר קב"ה נאמן עלי אביך וכמ"ש הרמב"ם נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים וכו' והצריך רמב"ם חדא מתרתי או שקנו מידו או לאחר גמר דין בחדא מהנך לא מצי לחזור בו דהיינו אם קנו מידו תו ליכא למיהדר ואם לא קנו בגמר דין ליכא למיהדר ודוקא למקבל עליו דנפקא מינה ה"ק קב"ה נאמנים עלי אביכם דאי אמרי למזכי יתכון אני מקבלם עלי וכי תימא והא מצי למיהדר כיון דלא קנו וביני בני במה ידעי ישראל כי אוקומי מיקם במילתיה ולא הדר ביני ביני נראה לומר טוב טעם דהני מילי דאמרינן הפרש לקודם גמר דין לאחר גמר דין לגבי בני אדם מה שא"כ לגבי קב"ה היודע מה שהיה ומה שעתיד להיות מתחילת דין ידע מה שיהיה בגמר דין וא"כ תחילת דין לגבי דידיה דקב"ה גמר דין הוי ואף קודם גמר דין לא מצי קב"ה לחזור בנאמן עלי אביך ועכ"פ אם יתחייבו שונאיהם של ישראל כליה לא יומתו בנים על אבות. אי נמי למ"ד דיש חילוק אמחול לך לאתן לך דאמחול לך לא מצי למהדר בדיבוריה מה שא"כ אתן לך והכא בנדון דידן הוי אמחול לך דקב"ה מקבל אותם עליו ועל דבריהם ימחול ואז לא בעינן קנו מידו:

ודוק

שם גמרא. אצל מי נלך וכו' קשה ומי עדיף הגוזר גזיר' או מי שאינו מבקש רחמים הלא שב ואל תעשה עדיף ובמה בוחרים לומר יאמר ה' ונראה דהנה הענין יגיד שהקב"ה הוא יותר רחמן דדבר זה נוגע לה' ולו חייבים לשלם מה שא"כ האבות וכאשר הלך כביכול לומר להם הגלות הדבר יגיד שנתכוון להודיעם לבקש רחמים לפניו על ביניהם הגם שהוא בעל דין נתרצה להטיב בבקשת רחמים האבות אשר הם לא עשו כן. ובזה יתיישב מה שקשה באומרם על יצחק שלא בקש רחמים כאשר אמר כאשר תריד דאין לו הבנה לשייכות בקשת הרחמים דהלא דבריו הם שהיה מברך עשו אכן במה שפי' אתי שפיר והוא דמאומרו לעשו כאשר תריד וכו'. משמע שה' הודיעו בזה והיתה כוונת הבורא ב"ה לבקשתו רחמים דאי לא תימא הכי למה הודיעו ואפילו הכי עשה עצמו כאילו לא ידעו ולא בקש רחמי' וצריך לידע כי כל הברכות שהיה מברך יצחק היו ברוח הקדש ואז היה צריך לבקשת רחמים וק"ל

שם גמרא. מ"ד כי אתה אבינו. וכו' הוקשה ליה אומרו