חפץ השם קו

היום איזה יום הוא עד פרשת המן לראות שה' מזהירם בכבודו באומרו ראו וכו' ואז נצטוו בפירוש יום השביעי מהיום שבת שבתון וחל עלייהו הציווי אשר נצטוו בו במרה ולזה יקרא אותו שבת של מן שיצאו מן העם ללקוט וכו' שבת א' אף כי נצטוו במרה לא קשה מידי. ולזה לא הוצרך משה רבינו ע"ה להזהירם על האפייה והבישול להיותם כבר מוזהרים ועומדים אלא עצה טובה קמל"ן שיכינו מה שהם צריכין לשבת קודם חל איסור שבת ולא הוצרך להזהירם עוד דממילא חל החיוב ולזה כאשר יצאו מהעם כתיב עד אנה מאנתם וכו' וזה למ"ד אפקוד אתחומין ולמ"ד לא אפקוד נ"ל דאמר עד אנה מאנתם על שיצאו ללקוט ולא האמינו בדברי משה עד שאמר להם שבת לא יהיה בו ופרשת אל יצא כמו שפי' התוס' בד"ה אתחומין וכו' ופשוט

תוספות ד"ה כאשר ציוך וכו' וא"ת וכו'. דילמא וכו' בפרשת מן במה שפי' לא קשה מידי להיות כי בפרשת מן לא נצטוו כלל ולא תמצא שום אזהרה דקרא דאל יצא וכו' מוקמינן ליה לפ' בד"ה אתחומין אחר מתן תורה למ"ד דלא אפקוד א"כ איך מצי למימר בפרשת המן לזה קאמר אשר ציוך במרה וזה פשוט

דף פ"ח גמרא. כפה עליהן וכו' נראה דקב"ה עביד הכי לומר כי לא מצד רצון לבד יעשו זה כי הנה גם לרצונו יכול לכופם עד שיאמרו רוצים אנו ודינא קם בהדי קב"ה דכחומר ביד היוצר ועדיף דהלא היוצר גם החומר יש מאין ומי יוכל לומר לו מה תעשה ונוסף ע"ז דקב"ה הוציא' מעבדות הללו עבדיו הם לכופם לעבודתו ית"ש ולזה הראה בכפייתו ההר עליהם כי לא יוכלו המלט מדבריו ועכ"ז לרצונו י"ת ולרוב טובו ואהבתו עם יש' המשיכם באומרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים דבזה נוטלין שכר מוקדם ומאוחר ברוך הוא אשר הפליא חסדו במתנת חנם

שם גמרא. מודעה רבה פי' דעכ"פ יאמרו אנן מיהא בע"כ קבלנוה ובאמת עכ"פ יוענשו גם על אמירה זו להיותם מחוייבים לקבלה ולעבוד את הבורא ואדונם אשר הוציאם מעבדות אכן לא יתחייבו כי אם בכללות אשר מרדו בהאדון אבל לא להתחייב אכל תרי"ג מצות והו"ל כעבד המורד ברבו דחייב מיתה ובזה נגמר עונש דינו ובזה אתי שפיר מה שיש להקשות א"כ לפי שינוייא דקבלוה בימי אחשורוש מדוע נענשו בבית א' ונחרב הבית הלא איכא מודעה רבה אלא דבזה אתי שפיר דעכ"פ מחוייבים הם לקיים דברי רבם ואדונם ומה גם שבע מצות בני נח ולזה תמצא דלעתיד לבוא עתידין ליתן את הדין אומות העולם על אשר לא קבלו את התורה. ומה שתמצא צלפחד שנתחייב סקילה על השבת ולא טען אנוס מהאי טעמא שעבר על דברי רבו ואין הכי נמי אם היה עובר על כל התורה לא היה מתחייב יותר אי נמי להיות כי כבר קבלו השבת במרה דאז לא היה שום אונס וכפייה כי אם ברצון נפשם ובהשלמת דעתם ולזה נתחייב סקילה השייכא למחללי שבת. וק"ל

שם גמרא. מ"ד משמים וכו'. עס"ה ק' א' מהו אומרו מ"ד דמיותר דלא הול"ל אלא קושייא הנאמרת בדבריו ולמה הוסיף עוד לומר מ"ד דנראה מדבריו דקשה ליה חוץ ממה שאמור בפי' בדבריו ועוד הלא פשיט' הוא דמשמעות הכתוב באומרו יראה ושקטה כך הוא שבתחילה יראה ולבסוף שקט' ומהיכא וס"ד לומר ששקטה תחילה ולבסוף יראה דאיצטריך הש"ס למימר אלא תחילה יראה דמשמע דסותר ס"ד וזה לא היה צריך לומר אלא כדריש לקיש וכו'

אכן הנה צריך לדקדק בכתוב אומרו יראה ושקטה הלא מאחת ניכרת חבירתה באומרך והארץ יראה מובן הוא הדבר שאז יראה ועד עתה אינה יראה דממילא שקטה וגם באומרך שקטה ממילא ממה שיראה וא"כ למה כפל הכתוב יראה ושקטה

וזהו מה שהוקשה לחזקיה שאמר מ"ד. ועוד הקשה. דהנה משמעות הכתוב דמשמים השמעת דין ארץ וכו' משמע דאחר שהשמיע את הדין היתה היראה. וכפי זה תיקשה קושיא בלתי היות לה תירוץ אם יראה פי' דהנה באומרך דאחר נתינת התורה היתה היראה ואז תהיה פי' היראה שמא לא יקיימוה ולא יהגו בה אחר שקבלוה יומם ולילה ולזה יראה א"כ למה שקטה הלא לא תמוש יראה זו מלבה כל ימיה בעולם. ואם סברה הארץ דתלוי קיומו בקבלה לחוד שיקבלו ישראל את התורה למה יראה וכמו שכתבו התוספות ז"ל בההיא דשמים וארץ יעידו יע"ש. ותירץ אלא לא כמו שכתו' משמים וכו' שאחר שניתנה התור' יראה אלא קוד' שניתנה היתה היראה ושקטה אחר שניתנה דבקבלה תליא מילתא וכיון דקבלוה נתקיים תנאי שעשה הקב"ה עמהם. וממילא כד פרכת מדוע כתב יראה אחר נתינת התורה דאז כבר אמרו ישרא' נעשה ונשמע וליכא יראה בקושייא זאת מתרצה חבירתה דלמה כפל יראה ושקטה וכו'. ככתוב בסמוך והנה הארץ הלזו מיום ברוא אותה הקב"ה לא שקטה ולא נחה בדעתה מבלי חששת איבוד' ולא תאמין בעצמה ובעת אשר הגיע יום דינה דאשר מקודם לזה לא היתה חוששת לאיבודה באומרו דהתנאי הוא כשלא יקבל ישראל את התורה אז תתאבד היא ח"ו וכל עוד שהקב"ה לא ניתנה להם ולא קבלוה בכל אותם הימים עד מתן תורה אין לה חיוב לאבדה מה שא"כ בעת הפקודה אז נתחלחלה ונתרעשה ויראה בתכלית היראה שמא במ' לזה יראה וכאשר קבלוה לא מלבד אשר עוקרה היראה מלבה אלא גם שקטה השקט ממה שהיתה חוששת מיום היותה בעולם עד היום הזה לא שקטה ולא נחה עד היום הזה ולא נשאר לה שום חששא ושלום לה בכל ובזה אתי שפיר כפל הכתוב דאי לא הוה אמר יראה לא הוה שמעינן שיראה ביותר באותו עת וזמן של קבל' תורה ולא תתחייב משקטה דאפשר שקטה מהיות לה חששא שמא וכו' לזה אמר יראה, וצריך ג"כ לכתוב שקטה דאי לא תימא הכי הוה אמינא יראה או שמא לא יקבלוה ותתבטל הארץ מהיותה אבל עכ"פ עדיין לא שקטה מחששתה שהיתה חוששת עד האידנא שמא לא יקבלוה דאף שקבלוה עדיין חוששת שמא לא יקיימוה לזה אמר הכתוב ושקטה כי עוד אין לה שום מיחוש וה' הניח לה בהשקט דבקבלת התורה תלוי קיומה דוקא ושיעו' הכתוב כפי זה כן הוא משמים השמעת דין פירוש בעת אשר השמעת דין היה ענין זה דהיינו בתחלה יראה הארץ מאותו מיחוש שהיה לה עתה יראה שמא יתקיים הדבר שלא יקבלוה ב"מ. וגם היה ענין אחר שכאשר קבלוה שקטה מהיות לה גם שום מיחוש שהיה לה מקדמת דנא זה ימים ובזה אתי שפיר מאמר זה כפתור ופרח. וכל זה דקדק רש"י ז"ל בנועם דבריו באומרו בתחלה קודם נעשה ונשמע דהיינו בעת מתן תורה יראה שמא לא יקבלוה פי' דבקבלה תליא מילתא ולזה כתב עוד לבסוף כשקבלוה. ופשוט

שם גמרא. תנאי וכו' ק"ק למה הארץ יראה לחודא ולא השמים להיות התנאי גם על השמים הנבראת בששת ימי בראשית. וי"ל להיות כי השמים כוננה ה' בתבונה שהיא מבנת דבר מתוך דבר יותר מחכמה כאשר ידוע כי נבונים לא נמצאו בימי מרע"ה. והנה ידוע אומרם ז"ל כשעלה משה למרום שמצא רבי עקיבא דורש וכו' וכדומ'