חפץ השם קה

הש"ס וליכא בינייהו מידי לענין דינא בין הכי ובין הכי הם חמשה עונות. וזה פשוט

שם גמרא. משה בהשכמה ירד וכו' ומוכרח לומר דתיכף ומיד עביד פרישה לכולהו ולא חיישינן למי שלא פירשו עד אחר עבור מקצת דבר מה מהיום כאשר חיישינן לרבי אלעזר ולרבי ישמעאל דשאני התם מידע ידעי דכיון דעבר מהיום לא בעו לאפרושי ביה מה שא"כ כיון דקא מזהר להו בהשכמה מי יכול להסיר דיום זה אסור דשאני אם בה באמצע היום אמרינן מדלא הקפיד על מה שעבר לא יקפיד ג"כ על תשלום היום מה שאין כן בהשכמה פשיטא דאין להתירו כלל ואסרוהו תכף ומיד וקדשו עצמם. ופשוט

רש"י ד"ה מנין שמרחיצין דאף וכו' באמת כן הוא מבואר בש"ס בפרק ר"א אלא דקשה א"כ שמעון ולוי ביום א' וב' שהיו יותר מסוכנים הוה להו לקחת איש חרבו. ונלע"ד דבאמת לגבי סכנה יותר הם יום א' וב'. מה שא"כ לגבי חולש' הגוף שנחלשו איבריו ממה שעבר עליו הוא יותר יום ג' דכן תמצא חולים שעמדו מחולין והולכים על עומדם ורוח יהדפם ונער ירדפם מה שלא היו כן בתחילת חוליים אשר היו מסוכנים וזה נראה לי נכון. ופשוט

תוספות ד"ה מנין וכו' אע"פי וכו' באמת הלא זה מן התורה הניתנת וגם מצוה זו אז נתנה והקדימה כי היו צריכין לקיימה אז כדין הגבלה וכדומה לה אי הויא ולא ידעתי למה כתבו הם ע"כ מ"מ וכו' ודחקו בכדי. ופשוט

שם בא"ד ואע"ג דלא הקפיד וכו' ע"כ לא ידעתי מאי קאמר ע"ה כיון דיש בידם לפרוש מטומאה הפרישה אל תגשו והני זבים ומצורעים ובועלי נידות מה בידם לעשות להני בועל נדות אפשר דלא הוו בעולם. אי נמי הוו בשוגגין ומה יעשה קאמר שלא תנתן להם התורה ה' לא רצה בלתי יודחו ואיפשר דגם בעלי קריין אם איתרמי וראה קרי מי יאמר שלא קבל את התורה בכלל ס' רבוא ואפשר נמי דאמרינן דפסקה זוהמתן אז כשעמדו במעמד הר סיני ולא נשארו לא זבים ולא מצורעים וכו' אלא נראה לי דלעולם דטעמא הוא בהיות טוב אל יטמאו עוד עצמם דלסברת התוספות ז"ל אם היה איזה בעל קרי לא קבל התורה באמת כי מעיקרא ה' ישמור אותם. ועוד קשה לסברת התוספות דאמרו טעמא מהא דתניא וכו' דאינו באמת וכו' ומה קלות ראש נשארת לאשה אחר ב' ימים ובגמרא התם בפרק מי שמתו ל"ק אלא באותו יום ואחר שטבל והעריב שמשו. לא נשאר עול קלות ראש כהאי דהכא הוו מצי למפרש יום ו' לבד וליל שבת הוו עבדי טבילה והשתא איכא אימה ויראה ואי פלטי זרע אח"ך מה בכך הרי ליכא חששת טומאה אלא ודאי דהטעם הוא כיון דמצו לאפרושי גרמייהו מחייב איניש למיעבד ולמיגדר גרמיה מאשר תשיג ידו וכן נלע"ד. ואינו כחולק על רבותי' אלא כמוסי'

אלא דקשה לי למה לא ציוה ה' להפריש מטומאת מת ולבל יגעו בו ולבל יגעו בנבילות. וכדומה יש לומר דאיפשר דלזה לא הקפיד הכתוב ולזה נתכוון רש"י ז"ל שפירש בד"ה לג' ימים שהקפיד הכתוב על טומאת קרי ולא על דדמי להו כנזכר אי נמי נלע"ד איפשר דישראל ילמדו הא נמי טומאה מטומאה אי נמי ידע ה' שלא יבוא לידם שום טומאה ורגלי חסידיו ישמור מה שא"כ הא דמצוה עבדי וגם כן דיש בה חידוש לשלשת ימים. וק"ל. אי נמי זה כללו השם וקדשתם וכו' לבל יטמאו בשום טומאה ויהיו קדושים וק"ל

ע"ב גמרא. אמר רבא דכ"ע וכו' פירוש מהכא הוא דיצא להו פלוגת' דאיכא מן דאמר בשישי ואיכא מ"ד בז' להיות דכ"ע ודכ"ע ידעי ופליגי בקבועא דירחא דאי לאו הני כ"ע וכ"ע לא היתה פלוגתא. ופשוט

רש"י בד"ה ולטבלו בי שמשי וכו' ופריך לר' עקיבא וכו' קצת קשה למה לא פריך נמי לרבי ישמעאל דסובר מצקת היום ככולו ולטובלו ביום ששי וליקבלו תורה ביום ו' דכיון דעבר מצקת היום וכו' אלא נראה לי דסובר רבי ישמעאל דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא ביום אחד שכבר עבר אמרינן דקרייה הכתוב יום וחשבינן ליה יום אף כי עבר ממנו זמן מה שא"כ יום האחרון דהיינו הא פשי' דבעי למהוי שלם. ובזה לא קשה לדברי רש"י מה שהקשו התוספות ז"ל דלרישא נמי יקשה דלדידיה לא קפדינן אעונות. ולא תקשה כיקבלו תורה בלילה הכל דבר אחד וכי פרכת דאמרינן דהקפידה אעונות הכתוב יכחיש זה והיו נכונים לשלשת ימים דבימים תלי הכתוב ולזה הכל דבר אחד בין ביום בין בלילה ובין הכי נמי דעונה אחת לבסוף אין בה הפרש ולא מעלה ולא מורדת ודוק. ובאמת, דלסברת ראב"ע מצי למיפרך ליטבלו ובבי שמשי וליקבלו בבי שימשי דמקצת היום ככולו עכ"פ פורתא סגי וע"ל דאה"נ ורש"י דפירש דפריך ארבי עקיבא לאפוקי רי"ש דוקא בר פלוגתיה דעונות ולאו ביום רביעי עבוד פרישא ודוק

דף פ"ז גמרא. ואית דאמרי פה אל פה. פירוש מדקא עבי' קודשא בריך הוא חילוק והפרש בינם לבינו משמע דכדין עבד משה שפירש. ומה שלא אמר' אית דאמרי מקרא דמדוע לא יראתם וכו' דהוה אמינא על לשון הרע שדברו אף להיותו אמת. דלשון הרע אף דאמת אסור ומכ"ש להיותם נוגעים בכבוד הרב וכו'. ופשוט

ע"ב גמרא. מר סבר אתחומין לא איפקוד. קשה לפי מ"ש התוספות ז"ל ואוקמוה לאו דוקא תחומין אלא הוצאה למה הקפיד הכתוב לומר עד אנה מאנתם והא עדיין לא נצטוו ישראל עד מעמד הר סיני לסברת מ"ד לא איפקוד. ועוד קשה אליבא דכולי עלמא דאיפקוד במרה אשבת דוחק לומר שלא אמר להם משה מה שנצטווה מאת ה' ויחדל מהגיד דבר ה' אשר ציוהו ועברו שנים ושלשה שבתות ולא נזכר וחללו ישראל את השבתות וגם הוא היותו בלתי נזכר בעיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. ואי אפשר לשמור השבת ממילא והוא מותר לו כלל. ועוד אי אמרינן שכוונת הכתוב בהוא אשר דבר ה' היינו במרה ועתה הוא שנזכר וציום הלא אין כאן אזהרה כלל כי אם באומר להם שיכינו מהיום והיכא רמיזא שאסו' לאפות והעיקר חסר והיכן עונש שבת אמור. ועוד קשה מה שהקשו התוספות ז"ל היכי קארי לה שבת ראשונה שבת של מן והלא תמצא ג' שבתות וכו' באמת שזו אינה קושייא כל כך דמצינן לומר דפליג אדידיה דההיא מימרא הגם דלא מצו רב אחא ורבא לאפלוגי אההיא להיות בעל המימ' רב יהודא משמיה דרב שהוא רביה דרביה עכ"ז מצינן למימר דבאגדה מצי לאפלוגי אדידיה דליכא הילכתא. והוא דחוק

אכן ראיתי לפרש אם יתרצה ה' ב"ה בפירוש זה. והא דהנה ידוע הוא אורך הלכות שבת ודקדוקוה אבות ותולדות והי מנייהו הוו אבות והי מנייהו תולדות. ובמרה ציום הבורא ב"ה שיום א' בשבוע יחדלו מעשות מלאכה כזו וכזה יחדלו בדקדוקיה ופרטיה אבל לא גילה להם