חפץ השם קז

כמה צדיקים העתידין להיות עוסקים בתורה אשר ילמדו בבואם לארץ וגם ראתה עונש הרשעים אשר יעברו על כל פרט מפרטי התורה כהא שראה מרע"ה את רבי עקיבא שהיו סורקין את בשרו וכו' וכדומה אמרה בתבונתה אין זה כי אם בודאי שיקבלוה בודאי ולזה הוא דורש ויודע כמה תילי תילין של הלכות ולזה לא יראה השמים כי אם הארץ. וק"ל

שם גמרא. מ"ד ויהי ערב. אלא תנאי התנה וכו' פירוש מדקאמר וירא אלהים את כל אשר עשה וכו' והדר אמר ויהי ערב וכו' שמע מינה דאכולי מעשה בראשית התנה דאי לא תימא הכי דילמא שהתנה עם מה שברא בששי דהכי משמע יום הששי והיינו אדם שנברא בששי התנה עמו אם יקבל התורה וכו' אלא דטעמא הוא מדקאמר וירא אלהים את כל עשה וכו' ויהי ערב ויהי בוקר שמה מינה דאכוליה התנה. ודוק

שם גמרא. מ"ד וכו' אומרו מ"ד דהנה באמת תקשה חוץ מזה אמאי לא אמר הכתוב אכולהו יום השני ויום השלישי וכו' דכן הוא תיקון המלה וזהו טעמו הוא דלא למימר יום השני וכו' דמשמע כבר היו והוא אומרו השני הידוע וגם יום הג' הידוע א"כ כפי זה יום הששי משמע שכבר היותו וא"כ לא הוה מצי למיכתב הכי לזה אמר בלאו הכי תקשה שנוייא ומוכרח להשיב כזה דהיינו שהתנה וממילא לא נשאר רושם קושייא קמייתא דמחזי על היותו קודם זה אלא ודאי דהשתא הוא שנתהוה ונברא וזהו אומרו הכתוב כי ששת ימים עשה ה' משמע שהימים עצמם ה' עשאם במעשה בראשית והוא הבורא ב"ה לעד. וק"ל

שם גמרא. בשעה שהקדימו וכו'. נראה דוקא להיות שהקדימו דבלאו הכי אף אם היו אומרים נשמע ונעשה לא היו נכתרים אלא דקשה קצת מי הגיד לר' סימאי דבשכר זו דילמא בשביל הדברים מצד עצמם אף אם היו כסדרן. ונראה לי דאיפשר נמי דגם מצד אמירת נעשה ונשמע גם בלתי קדימה לנעשה לנשמע היו זוכים לכתרים אלא דהנה ידוע הוא דאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. והכא בנדון דידן יאמר האומר כי אם אי אפשר להיות שמלאך אחד יכתרם שני כתרים משונים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. לזה דקדק בלשונו בשעה שהקדימו נעשה לנשמע הנה בעשותו כתר לנעשה תתחיי' השמיעה כי מה יעשה אם לא ישמע אשר יצוה אותו לעשות א"כ בעשותו המלאך כתר כנגד העשייה תתחייב השמועה ממילא והוא ענין אחד לדידם שהקדימו עשיה לשמיע' ולזה לא באו כי אם ששים רבוא דספיקו לזה שליחות וענין לכל אחד ואחד להיות השמיעה כרוכא בעשייה כנז' ולזה כאשר בעונות חטאו הוצרכו למאה ועשרים רבוא כי ליכא לא שמיעה ולא עשייה והם שני עניינים שצריכין מלאך לכל אחד ואחד ולא יוכלו הששים רבוא לשני עניינים אשר כל א' יפרק שני כתרים לזה הוצרכו למאה ועשרים רבוא. ובזה לא קשה מה שהקשו התוספות ז"ל. אי נמי נראה לי דאי הוו אמרי נשמע ונעשה היה משמע מדבריהם דעד שישמע ואז יקיימו ונפק' מינה אי מצי מקבלי ואי לא לא ואז פשיטא כי לא יוכתרו דהוו דברים בעלמא ואין כאן קבלה כלל משא"כ באומרם נעשה ונשמע כאילו קבלוה. וזה פשוט

שם גמרא. ועתיד הב"ה לעד להחזירן וכו'. פי' כיוצא בהם דמה שזכה בו משה רבינו ע"ה פשיטא דאין מוציאין מידו מה שזכה בו דלא גרע ח"ו לעתיד לבוא כמשמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי אלא ודאי דכיוצא בהו קאמר. ופשוט. אי נמי דגבי משה מילתא זוטרתי ומחזירין ליהו

שם גמרא. מ"ד כתפוח וכו' שהוקש' ליה אומרו בעצי היער דאם הדימוי. והמשל שנמשלו לו ישראל הוא התפוח למה אמר בעצי היער וזהו שנתכוון באומ' מ"ד והקשה עוד למה נמשלו ישראל ואמר שפריו קודם לעליו. ובזה ג"כ יתורץ אומרו בעצי היער כי אם אמר כתפוח הוה ידעינן מהו המשל שהמשילו לו אכן באומרו בעצי היער התבונן השינוי שבין חניטת' ופירותיהם שוה קודם פריו וכו'. ופשוט. וזהו מה שדקדק רש"י ז"ל באומרו בד"ה שפריו קודם לעליו וכו'. וחלוק הוא משאר אילנות

תוספות ד"ה פריו וכו' אך תימ' שמבי' וכו'. נראה דלהיו' דבמה שמשבחת כנסת ישראל להקב"ה כן נמי משבח הקב"ה לכנסת ישראל דכן תמצא בכל שיר השירים ולזה לא מייתי מריח אפך וכו' דמהתם לא גמרינן פריו קודם לעליו והא גלי קרא דאריחא קא מדמה ליהו: ופשוט

שם גמרא. יצתה בת קול וכו' לשלול סברת ההוא מינא דקרי ליה עמא פזיזא דאדרבא זה יורה על זריזותם לקיים דברי הבורא ב"ה לעד יתעלה שמו ב"ה: ופשוט

ע"ב גמרא. ת"ר עלובין ואינם עולבין. כפל לומר דבעינן דלא הוי מציאות דעל דאטפת אטפוך. אי נמי אי משכחת לה שגם הוא עולב איכא למימר דמה שהניח להיות נעלב הוא להיותו בלתי יכול לו או יש לו טעם. דהו' ליה כמתג ורסן ולא מצד ענותנותו ואהבת וב"ה לזה יוכר ויושלל זה כאשר אינו עולב כלל. ופשיט

שם גמרא. שומעין חרפתם. הא עדיפא דהכוונה היא הגם שישמעו חירוף וגידוף בהם ויסבלו מהשיב בשעת החימום כי יחם לבבם בהתחרפם פנים בפנים ואפילו הכי אינן משיבין פי' לומר למה תאמר לי כדבר הזה מה עשיתי לך הגם שאינו משיבו בחירוף גם הוא אלא באומרו למה תדבר כדברי' האלה אשר כנגד דבר זה קתני שמח"ם ביסורין דפשיטא שלא ימנעו מלהשיב' למה ולמה כי אם באומרך פשיטא שזה בא מהיותם שמחים ביסורין לזה לא ישיבו כלל כי בזה הם רוצים וכמו שהובא בספר חסידים באותו חסיד ששלח דורון לאחד שביזהו ביזוי גדול וכו' וכנגד נעלבים ואינם עולבים נקט עושין מאהבה דמאהבת הב"ה מוחלין על עלבונם ואינם עולבין כלל אשריהם לאלו שזכו כ"כ: ופשוט

שם גמרא. ואוהביו וכו' פי' כי להיות החסיד הזה מואס בכבוד עוה"ז ולא איכפ' ליה בבזיונו בה וזה באהבתו ית' שמו להתרצות לו דומה לשמש שאינה רוצה לצאת בכל יום בשביל הרשעים שטועים בה ועובדים אותה והיא מואסת בזה מצד אהבת' באדונה ב"ה ואינה רוצה לצאת עד שכופין אותה ויוצאת בגבורה ברצון ה' ב"ה ומעשה אחד להם: וק"ל

שם גמרא. מ"ד שמעו כי נגידים וכו' להיות כי פשקיה דקרא לאו בתורה משתעי כלל והכתוב בלתי הבנה וכי לא ידבר מוסר אלא לנגידים דהכי משמע אומרו כי נגידים והרבה מקראי מחסרי לשון וכאילו אמר לנגידים ואין לו הבנה וכאשר יתבאר לך שד"ת יאמר עליהם נגידים מטעם דאמר רבא בזה שפיר אמרינן דקאי על ד"ת להיותם ממיתים ומחיים נקראו נגידים וזהו כוונת הרב חננאל וכו'. ופשוט

אי נמי דהוקשה ליה אם על חשיבות הדברים קאי אומרו נגידים. הוה ליה למימר כי נגידות אדבר מהו כי נגידים ולזה כאשר פירש מיימינים וכו' אתי שפיר שבתו' יש בה שני נגידים אחד מחיה ואחד ממית ולא ראי זה כראי זה המיימין הוא היה מחייתו בנגידות' כנגיד והמשמאיל ממיתתו והם שני סוגי' ולזה נקט הכתוב נגידים. וק"ל

שם גמרא. למיימינים וכו' מכאן תוכחת מגולה לכת של ת"ח אשר לומדים בתענוג. וכאשר תרצה להתבונן