חפץ השם קג

פרק רבי עקיבא

דף פ"ב ע"ב גמרא. אליבא דרבי עקיבא בעי לה. קצת קשה מ"ש לרבי עקיבא סוף סוף מנדה לא גמרינן כי אם לחומרא בין לר' עקיבא בין לרבנן ואפילו הכי גמרינן לרבנן קולא דגם אף לרבי עקיבא למה לא אמרינן נמי דגמרינן וכו' וי"ל דשאני לרבנן סמך קרא דמקשינן ולוקשה לנבילה ובהכרח כאילו ביאר הכתוב דטעם הקשו לנדה שלא לטמא באיברים נמי משא"כ לרבי עקיבא לא גמרינן כי אם לחומרא ואין לנו הכרח לומר דגמרינן איזה קולא לזה לא מעקרינן לפשטיה דקרא דמשמע דלחומרא קא מקשיה לנדה ולזה מיבעיא ליה רב חמא: וק"ל

שם גמרא. למשמשין וכו'. ואעפ"י דגם לרבנן פתרי קרא ודרשי מיניה משמשין מכי חרם כמו שפירשו התוספות ז"ל עכ"ז משמע להו דעיקר הקרא בע"ז מישתעי ודרשינן מניה תרוייהו ורבי עקיבא סובר כוליה קרא לא אתא אלא למשמשין וע"ז עצמה כדקאי קאי דגמרינן לה מנדה: ופשוט

רש"י ד"ה למשמשין שאין הכלים וכו' פירוש דאי הוה מרב' קרא למשמשין בהדי הקישא דנדה הוה שמעינן דטמאין גם במשא ומדרבינהו גבי שרץ לאשמועינן דלא מטמו במשא ובזה לא קשה מה שהקשו התוספות ז"ל שהם הבינו דרך אחר בפי' רש"י דנראה לענ"ד דלזה נתכוון רש"י דאי לא תימא הכי וכי מסברא הוינן מטמאין משמשין כע"ז עצמה וכי לא גרעא מינה וכוין דגרעא מע"ז עצמה פשיטא דלא מדמינן להו לה: ופשוט

תוספות שם ד"ה אמר רבא קשה לר"ת וכו' ונרא' וכו' ע"כ קשה לדבריה' באוקמתא דר"א מאי טעמא דרבנן דמטהרי במשא ומוכרח לומר דלית ליה לר"א דרשא דרבא דתזרם ולא גמרינן כי אם לקולא א"כ מאי טעמא דרבי עקיבא אמאי מטמא במשא נימא דהקישא דנדה דאינה לאיברים והקישא דשרץ דלא מטמא במשא ומוכרח לומר לדידם ז"ל דפליגי רבנן ורבי עקיבא דרבנן סברי דגמרינן לקולא ורבי עקיבא לחומרא וטעם דמטהר במסמא דמשמע ליה דעיקר הכתוב בע"ז עצמה כסברת רבנן והוא דוחק. ואי לאו דברי התוספות ז"ל הייתי מפרש בפירושא דסוגיא הכי דלעולם תמיד אזלינן לקולא כמסקנא דשמעתין אלא דלסברת ר"א פלוגתייהו הכי היא רבנן סברי דאקשה רחמנא לידה לקולא לחוד לטהרה באיברים ור' עקיבא סבר דלא אמרינן דאתא כל עיקריה דקרא לטהר בע"ז דעכ"פ מפקינא מינה חומרא דהיינו משא וכי היכי דלא תימא דמטמא במסמא אתא הקישא דשרץ. והקישא דשרץ לאו כל עיקריה אתא להאי דלא סבר הוא כן אלא לומר דגם המשמשין טמאין ובאגב שמעינן קולא דלהיות דעיקריה דקרא בע"ז עצמה ובזה לא קשה לפי' רש"י שפירש דכולי עלמא לא מטמא במסמא דאיתקש לשרץ ע"כ ולפירושו קשה מאי קאמר הש"ס ולרבי עקיבא למאי הילכתא אתקש לשרץ וכו' מאי פריך הא איצטריך ליה למעוטי מסמא. וליכא למימר דלא גרסי' לה לפירושו זה אי אפשר דהא רש"י ז"ל עצמו פירש בשינוייא דהאי פירכא וז"ל למשמשין תירוצא הוא משמע מדבריו דגריס לה

ובמה שפירשתי אתי שפיר לסברת ר' עקיב' דעיקר הכתוב לא אתי להקל לחוד דמהאי טעמא מקיש לחומרא האי הקישא דשרץ לא מצי למימר דלא איתקש אלא לטהר במסמא א"כ לימא נמי דהקישא דנדה דאינה לאיברים ומשני למשמשיה והא איכא חומרא מה שא"כ רבנן דסברי דגם קולא לחוד אתא קרא להכי. ולסברת רבה סובר דלא יתכן לומר דכוליה קרא אתא לטהר דהכתו' בא לתעבו ולשקצו ואיך יהיה דמקישו לטהר לסבר' רבנן אלא ודאי דהא ליתא ופלוגתייהו היא לרבנן סברי כרבי עקיבא לסברת ר"א דמטמאה דרבי עקיבא סבר דכולי קרא דשקץ לא קאמר אלא במשמשין כיון דכולי עלמא מודים דהאי קרא במשמשין קא עסיק אין סברא לומר דאתא נמי לע"ז עצמה וממילא אקושי דנדה כדקאי קאי לכל מילי גם לא כן מסמא וטעמ' דלא גמרינן מינה איברים נמי לדרך זה משום דלא דמו איברי ע"ז לאיברי נדה דאין יכולין להחזירה באיברי ע"ז לא הדיוט ולא אומן גמרינן דבר דליתי' במציאות כמו שכתבו התוספות ז"ל בד"ה ולר' עקיבא. בשלמא אי הוה ההיקש לא אתא בהכרח כי אם לאיזה הקישא אף אי לא דמי בהכרח עבדינן הא כדאיתיה והא כדאיתיה מה שא"כ הכא ולזה מיבעיא ליה אי אמרינן כיון דלא דמי לא גמרינן או עכ"פ גמרינן גם לקולא כל היכא דאיתה גמרינן

ובאמת מה שפירש רש"י ז"ל בד"ה אליבא דר' עקיבא וכו' או דילמא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן עכ"ל משמע מדבריו דיכול האומר לומר דרבי עקיבא לחומרא ובאמת תקשה לימא הקישא דשרץ לכעדשה ונלע"ד לפירש"י ז"ל דבודאי יכולני לומר דרבי עקיבא סבר לחומרא לכל מילי וטעמא דמשמע ליה קרא דמשמשיה מכי חרס הוא וכמו שכתבו התוספות בד"ה להמשמשין וע"ש: ודוק

דף פ"ג ע"ב גמרא. בעי רחב"נ וכו' כמאן דמחברא וכו' או כמאן דמתברא וכו' ומה שהוצרך לרבנן הקישא דשרץ משמע דסברי כמאן דמחברא. דאי כמאן דמחברא לא איצטרך קרא אלא להיותה לא הויא כמתברא וסד"א דמטמ' קמ"ל דעכ"פ גרועה היא מהיותה שלימה וטהורה ובעי לסברת רבי עקיבא אי חשבינן לה ממש כשלמה או לא: וק"ל

שם גמרא חנניה אומר נלמד משק וכו' ק"ק דהאי הקישא דשק מוסכם לכולי עלמא ומאי מחדש חנניה וכו' ואם לא בא אלא לטמא ספינת חרס הוה ליה לאפלוגי אדידה בהדיה דהאי דמשק הוא מוסכם לכולי עלמא: ונלע"ד דאיפשר דאיכא ביניהם מחלוקת בסברא ג"כ לתנא דידן אי לאו דרשא דדרך אניה בלב ים הוה אמינא דטמאה להיותה הספינה עשויה מעיקרא להטלטל במילואה וכדאיתא במסכת כלים ולעיל הבאתי ענין זה גבי מוכני דאפילו יש בה ארבעים סאה טמאה והכא הספינה עשוי' ליטלטל מליאה וסד"א דטמאה קמ"לן קרא דרך אניה בלב ים דטלטול זה לא שמיה טלטול ולחנני' סבר דשפיר גמרינן גם כה"ג משק ולא חיישינן להאי אלא דעכ"ז לענין דינ' לא נפקא מינה מידי לזה בעי הש"ס מאי בינייהו לענין דינא ומשני ספינת הירדן. וספינה של חרס: ופשוט

דף פ"ד רש"י ד"ה טהורה מכלום. למדרס לא חזיא משמע דאי חזיא למדרס אף דמחזקת ארבעים סאה טמאה מדרס וממילא כא כל הטמ' מדרס טמא טומא' מת וזה הפך ממה שפי' דף מ"ד בשמעתין גבי מוכני. וכבר הנחתי זה בצ"ע אלא דעוד יש לאלוה מילין

ונראה לי להשיב קושייא זאת והוא יותר נראה לי והוא דלעולם סבר רש"י ז"ל דכל הטמא מדרס טמא מת בכל גוונא דאי לא תימא הכי תיקשה מקו' דפכים. וג"כ בהיכא דחזי למדרס אף הבאה במדה טמא ושאני ההיא דמוכני כוונ' רש"י ז"ל היא דלעולם שידה היא עשויה להצניע בה כלים ומטלטלין והוקשה ליה ז"ל אהא דקתני מתני' בזמן שהיא נשמטת וכו' אינה חיבור ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו בזמן שהיא נשמטת כעין אופני עגלה שלנו