חזון נחום צט

בחיים איכא בה עדיין דין אמה"ח ואפי' אחר שחיטה בעודה מפרכסת עיין תב"ש סי' כ"ז מה שדחה דברי התו"ח דאפי' בעשאה גיסטרא ס"ל דמפרכסת כחי' והק' עליו כיון דמטמא מחיים והוי כמתה ל"ה עוד אמה"ח, עכ"פ דבנקובת הושט איכא מחיים אי' נבלה וגם אי' אמה"ח, ולפי"ז נראה דסברא דמחזיקין מאי' לאי' הוא רק באופן זה דאחר שחל האי' השני כבר נסתלק האי' הראשון לכך בספק מוקמינן אחזקת אי' הראשון דמחזיקין מאי' לאי' כגון כל ספק בשחיטה אמרי' כיון שעד עתה הי' לו חזקת אי' אמה"ח אמרי' שלא יצא מאיסורא רק שניתק מאי' אחד לחברו מאי' אמה"ח לאי' נבלה, וכה"ג דמתני' דנזיר דירד ליטהר מט"מ טמא כיון דעד השתא הי' טמא ובא ליטהר בטבילתו אמרי' דניתק מטומאה ראשונה לטומאה אחריתא שנסתלק הראשון ובא אחר מקומו ועיין ש"ש ש"ה פ"א בזה, אבל באופן דאפי' או מחתינן לה לטומאה השני' או לאיסור השני עדיין לא פקע הטומאה או האי' שמקודם בכה"ג לש"ל מחזיקין מאי' לאי' שהרי לא ניתק האי' הראשון שעדיין רובץ וקיים ואיזה שייכות לו עם האי' השני שיגרר אחריו, ואם כנים הדברים מתורץ לפי"ז שפיר קו' החו"ד לגבי ישב לו קוץ בושט משום דבנקובת הושט אדרבה כיון דחמיר דהו"ל נבלה מחיים בעוד שיש עלי' אי' אמה"ח לש"ל דהוי חזק"א דמחזקינן מאי' אמה"ח לאי' נבלה כיון דבשעה שנולד הספק בשחיטה אם תאמר שמא הבריא הרי הוי נבלה מחיים וזה א"א להחזיק מאי' לאי' שהרי גם אחר דמחתינן לי' לאי' נבלה מחייים האי' אמה"ח עדיין במקומו עומד כמו שאינה מטמאה מחיים ולש"ל מחזיקין מאי' לאי' רק בכל ספק פסול בשחיטה דל"ה נבלה מחיים רק אחר מיתה דאזלא אז אי' אמה"ח דאפי' מפרכסת אישתרי לישראל דבשחיטה תלי' מלתא ודו"ק והיא מלתא חדתא נחמדה בס"ד: ד) מה שהעיר במ"ש החו"ד שם דבספק בשחיטה אפי' רוב לא יועיל והוא כוונת הרשב"א ביבמות (ל"א) שהק' עליו הש"ך ז"ל והא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כתב הרשב"א בתוה"א דלאו דוקא רוב רק כל עכ"ד והקשה רו"מ מנדה (י"ח) בנמצא הלך אחר הרוב והתוס' כתבו דאיכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחיי' בחזק"א עומדת והשתא הרי הוי ספק בשחיטה דל"מ רוב וסיים שהוא פלא על החו"ד שלא העיר מכאן, ואני לא אבין כלל נהי דבתשע חניות הוי חזקת אי' להתוס' מ"מ ספק בשחיטה ל"ה לענין שלא יועיל רוב להתיר דרק אם הספק במעשה השחיטה עצמה הוי נבלה כמו שהביא החו"ד שם מהרשב"א דכל שאתה אומר שנעשה מעשה המכשיר עליך הראי' ול"מ רוב ושאני בתשע חניות דהרוב הוי משום התערובת, וראה מ"ש ביד שאול לסי' ק"י להקשות על הנו"ב אע"ז סי' מ"ג מ"ש דבאי' א"א מהני ג' ספקות להש"ך דג' ספיקות מהני במקום חזק"א, ותמה ע"ז דהתם בא"א שהספיקות כולם בגוף המעשה אם הבעל חי אפי' אתה מרבה ספיקות כל היום לא מהני והש"ך לא כתב כ"א בס' ע"י תערובת שמא לא זה הוא אפי' ס' בשחיטה א"כ כל שבס' אחד איתרע חזקת אי' שוב מועיל ס"ס להתיר עכ"ד וא"כ אותה סברא עצמה איתא ג"כ לענין רוב אע"ג דל"מ בכל ס' בשחיטה מ"מ ברוב ע"י תערובת שפיר יועיל דאיקלש החזקה שלא נעשה מעשה המכשיר ע"י שמא לא זה הוא: והעיקר מה שכתבתי שלא אבין כלל קו' הוא משום דאמרי' בחולין (י"א) רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות לא קמבעי' לן כו' והכ"נ מאי קמדמית רוב עצם פוגם או רוב מצויין דלא מהני בס' בשחיטה משום דהוי רובא דליתא קמן משא"כ רוב דתשע חניות, ובלאה"כ הנה כל קו' הוא להחו"ד אליבא דהרשב"א ובש"ש שמעתתא ד' פ"ב כתב דהרשב"א ושאר פוסקים בש"ע סי' ק"ו לית להו סברת התוס' נדה (י"ח) דבתערובות יהי' על כל א' חזק"א עיי"ש וא"כ לק"מ קו', זה שמצאתי להעיר בהשקפה ראשונה: סימן נו ב"ה ג' שבט תרצ"ו. שוכט"ס לכבוד הרב הגביר החריף עמית בתורה פאר היחס והמעלה איש חמודות כש"ת מו"ה יוסף יצחק כ"ץ קאהן נ"י בק' קאטאוויץ: הגיעני יקרתו עם ח"ת ושאלתו וערבו לי דבריו דברי חן בחכמה ודעת ובאמנה לא מוזר לי שמו כאשר יאמר במכתבו, כי אמנם ידעתיו לשבח מפי השמועה גם הכרתיו במחזה כמדומה במרחץ מאריענבאד, אבל עכשיו ביותר אשר הראני לדעת את נכאתו חילו לאורייתא מה טוב ומה נעים שבת אחים תורה וגדולה גם יחד ב"ה. ואבא על סדר דבריו: א) התעורר רו"מ באשר ראה איש ישר הולך סוחר בהמות וקצב שלפעמים קונה עגל שהוא פחות מח' ימים ונותנו לשחוט ומוכר הבשר לעכו"ם מה שיש לדון בזה מאי' סחורה ביו"ד סי' קי"ז והביא דברי הנוב"ת סי' ס"ב מ"ש שלא מצא לשום א' מהפוסקים הראשונים שיהי' מפורש בו אי' סחורה מה"ת, ובאמת הרבה הראשונים ז"ל כתבו מפורש דהוי מה"ת, גם במה שצדדו באחרונים בנידון זה להתיר ע"י שנאמר דאי' סחורה דרבנן והכא בספק שמא כלו לו חדשיו הוי סד"ר להקל דיש לשדות נרגא בזה דהא אין עושין סד"ר לכתחלה עכתו"ד בקיצור: ואמנם הנה צד היתר זה משום אי' סחורה דרבנן והוי סד"ר לקולא הוא רק סניף אחד מצדדי ההתירים שהוזכרו בשו"ת נאות דשא סי' כ"ה ומהם שזכר בקיצור בלב"ש ח"ד סי' א' עיי"ש, ואפי' מטעם זה לחוד דהוי סד"ר וקו' רו"מ דאין עושין סד"ר לכתחלה אי משום הא לא איריא, אמת שכ"כ במג"א סי' ו' סקי"א דאין עושין סד"ר לכתחלה וענוב"ק יו"ד סי' מ"ג ושו"ת שמן רקח ח"ג שהעיר מש"ע או"ח סי' רמ"ח סעי' ב' ומכ"ד ובא"ר הק' מש"ע או"ח סי' ע"ו סעי' ז' גם כתב בהגהת חי' א"א לאו"ח סי' ו' דבמקום שצריך טרחה מותר אפי' לכתחלה דהוי כהפסד ממון עיי"ש וא"כ מכש"כ הכא דהוי הפסד ממון ממש ואע"ג שהקצב קונה להרויח ואיכא רק מניעת הריוח, הנה בב"י או"ח סי' קל"ט הביא ב' דעות בדין ריוח ברור אי הוי כהפסד וע' מ"ק י"ד מר מדמי להרויח כלמזונות רק דבלאה"כ בנ"ד אין זה בכלל עושה סד"ר לכתחלה כיון דבשעת קנין לא עביד איסורא ובדע"ת סוס"י י"ז העיר דמצינו כזה באו"ח סי' רמ"ד לגבי קנין מכס ובר"ן נדרים (מ"ז:) ד"ה מ"ט בע"ח באין ונפרעין עיו"ש: ב) אבל עיקר ההיתר בנ"ד לא משום אי' סחורה דרבנן כיון דבאמת שי' רוב פוסקים שאסור מה"ת רק מטעם דעגל קודם ח' ימים החשש נפל הוא רק דרבנן דרק לכתחלה חיישינן לדרשב"ג ובדבר האסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה כמבואר בסוס"י קי"ז דמשמע אפי' בדבר שיש לו עיקר מדאו' שרי וכ"מ ברע"ב פ"ד דשביעית עכ"ל הל"ש בח"ד, וראיתי בס' אמרי יושר ח"ב סי' ק"ט שהביא ראי' לזה מב"מ (נ"ו) דאחד הסיטון ואחד בע"ד מוכר ושולח לחבירו דמאי, והרי סיטון הוא שקונה תבואה מאחרים ויש בזה חשש דאו' לשי' הריב"א בתוס' ב"מ פ"ח דלקוח אחר מירוח חייב מה"ת, אע"כ משום דדמאי דרבנן אף שעיקרו דאו' שרי בסחורה כדברי הלבו"ש וכתב ע"ז שהיא ראי' מפורשת: