חזון נחום צח

מה שכתבתי הרמב"ן והר"מ לשיטתן דמפרשי הכי מתני' דחולין (ל') שחט והתיז את הראש בב"א דבהתזת הראש ממש איירי ורמז לזה הש"ך בסימן כ"ד, ועוד דלהר"ם מסייע לי' ראיית הש"ך וט"ז ממתני' וגמ' חולין (י"ט) וגם ראיית ה"ה שם מדף כ' שכתב עלי' שהוא ראי' שאין עליו תשובה ואם לחלק בין בהמה לעוף לא יתכן להר"מ לשיטתו א"כ ממילא הראי' מכרעת להכשיר בבהמה: אך עכ"פ בעוף ממנ"פ שמותר לכ"ע מהכרח הראיות הנ"ל וע"כ אע"ג דקבילו עלי' בני אשכנז להחמיר כמבואר בפוסקים הוא רק בבהמה אבל בעוף כתב בשו"ת הש"מ דאף אם הוקבע המנהג א"צ לחוש לו כלל דהוי מנהג בטעות מאחר שטעו בדבר משנה דעכ"פ בעוף מפורש להתירא: טז) והנה לפי"ז אין הכרח לאסור אפי' במתכוון וכמו שהביא באמת הש"ך בארוך ראי' להתיר אפי' במתכוון וגם אם ננקוט כמבואר בתוספתא דאם נתכוין לכך שחיטתו פסולה עדיין י"ל בפירוש נתכוין שחשב שאין השחיטה מתרת רק עם חתיכת המפרקת וכמו שהעיר הפמ"ג במ"ז סק"ה, איברא דלכאו' הרי כעי"ז מצינו בשבת (י"ד) לגבי בא ראשו ורובו במים שאובין דאמר אביי שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין ואקשי לי' רבא מאי נפ"מ הא קא טבלי בהנך אלא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, וא"כ לגבי דין גיסטרא מה בכך דנתכוין ואמר דלא סגי בשחיטת הסימנים בלי מפרקת אלא אלו ואלו מכשירין מאי נפ"מ הא שחט הסימנים ושחיטת חולין א"צ כוונה, וי"ל דבשחיטה הוי זה כמו כוון בפירוש שלא לעשות שחיטה המכשרת דכה"ג דעת הרש"ל ותב"ש סי' ג' דגרע מסתם בלא כוונה וצ"ע, ואמנם יתכן ג"כ דמתכוון דתוספתא הפי' מתכוין לחתיכה בעלמא פסול ועכ"פ דאסור כה"ג משום המנהג דבאופן שמתכוון ל"ה המנהג טועה בדבר משנה וכמו"ש ההש"מ, גם כתב דאפי' בסתמא צריך שיאמר השו"ב ברי לי שלא דרסתי גם שאסור לכתחלה משום חשש מבליע דם, חוץ לזה כתב התב"ש דבעינן תפס הסימנים באופן שיודע ששחט הסימנים קודם המפרקת עיין תב"ש סי' כ' סעי' ז' דאל"כ איכא חשש שהיי': יז) וע"כ בנ"ד למעשה הגם שיש לדון דהשחיטה עם חתיכת המפרקת בכה"ג לא מקרי מתכוון כיון שעושה זה מחוק וכפיית הממשלה וכמו דהש"ס (ר"ה כ"ח) למד מכפאו ואכל מצה בכפאוהו פרסיים דמצות א"צ כוונה, מ"מ אם נאמר דפי' התוספתא במתכווין היינו לחתיכה בעלמא הכ"נ שפיר מקרי מתכוין, חוץ לזה דאפי' בלא מתכוין תלוי ההיתר בכמה תנאים מוכרחים הנ"ל שהי' זה אפשרי רק במקרה בודד ולא אם יתירו לקבוע שחיטה זו בעד בית החולים וכדומה מלבד שקרוב למכשולות קלקול הסכינים ע"י חתיכת המפרקת ע"כ חלילה להתיר שחיטה כזו בשום אופן בעולם: זה הנלענ"ד מה שערו רעיוני בהחפזי כי לא הרשני הזמן לעיון הראוי ובהשקפה ראשונה נראים הדברים טובים ומתאימים למרכז ההלכה וד' יצילנו משגיאות ויראינו בתורתו נפלאות: ידידו דוש"ת. סימן נה. שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי כש"ת מו"ה אלקנה זאבערמאן נ"י אב ד"ק יארדאנוב: הגיעני מכתבו עם ח"ת הנחמדים שזה עתה מצאתי נופש לעמוד עליהם ונעמו לי הרבה כי נאמרים בהשכל ומזימה וזה שמצאתי בהחפזי להעיר קצת בנוגע לדבריו: א) הביא מה שהעיר בחו"ד סי' ק"י ע"ד הכו"פ דס"ל דספק נקיבת הושט הוי ספק בשחיטה ומיישב בזה דברי הרמ"א שהביא ראי' דמהני ס"ס באתחזק אי' מהא דמהני ס"ס בדרוסה שהעיר עליו החו"ד מהא דחולין (ע"ג) בישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ומ"ש משתי חתיכות אחת של חלב ואחת שומן התם אתחזיק אי' ולהכו"פ קשה דהרי גם בס' נקובת הושט הוי אתחזק איסורא וכתב כ"ת לתרץ דהתוס' לעיל (כ"ח) דלגבי נקב יש לושט בדיקה מבחוץ א"כ הכא לענין שניחוש שמא הבריא אין זה משום חשש נקב רק שמא נקב הי' והבריא והוי קרום שעלה מחמת מכה כפי' הא' שפירש"י, ונודע בהא דקרום מחמת מכה יש ב' פירושים או משום דסופו ליסתר או משום דאין טריפה חוזר להכשירו ולפי טעם האחרון זה י"ל לפי הנשמע מתוס' לעיל (ל"ג) ד"ה ורמינהו דנקובת הושט הוי רק טריפה מחיים רק לאחר שחיטה חל עלי' שם נבלה וע' תב"ש סי' ל"ג א"כ היכי דניקב הושט מחיים ועלה בו קרום מ"מ נהי דאיסור טריפה שכבר הי' מחיים אין חוזר להכשירו אבל לא יכול לחול איסור נבלה כשישחט שהרי כבר נסתם הנקב וע"כ ל"ה זה ספק בשחיטה וזה שהקשה ג"כ בתוס' יבמות (ל"א) דנימא בזה נשחטה הותרה להתוס' לשיטתם עכ"ד: ב) ואמנם הגם שהפלפול יפה ונעים אית לי' פירכא, שהרי מה דבנקובת הושט נעשה נבילה בשחיטתו אין זה מצד התחדשות ריעותא רק משום דאין שם שחיטה בושט הנטרף והוי כחותך בבשר א"כ מאי בכך דלא חל על הושט אי' מחדש אחר שכבר נסתם דמ"מ כיון שנשאר אי' טרפה גורר אחריו אי' נבלה משום שאין עלי' שם שחיטה וכמתה מאלי' דמי וכמו"ש הש"ך סי' ל"ג ועיין לב"ש חי' דינים סקי"ב מ"ש לענין טרפות גרגרת בחסרון כאיסר אע"ג דהוא רק על שם סופו ועכשיו עדיין הגרגרת בריא מ"מ כיון שהקלקול הוא במקום שחיטה אין השחיטה מטהרתו ולשי' הר"מ דנקובת הושט הוי נבלה מחיים משום זה גם בחסרון גרגרת כן הוא, וא"כ מכש"כ בושט שעלה בו קרום מ"מ דהוי עוד טרפה מחיים לא ע"ש סופו דלא מהני בי' שחיטה והוי נבלה וז"פ: חוץ לזה נראה דגבי ושט בקרום מ"מ אף לטעם דאין טרפה חוזר להכשירו מ"מ איתא בי' גם לטעם האחר דסופו ליסתר שהרי דעת הראב"ן דמה שאמרו דקרום מ"מ אינו קרום הוא רק בושט משום דאכלה בי' ופעי' בי' ולא בשאר דברים דבהו אין סופו ליסתר, א"כ נראה דגם להפוסקים דבשאר איברים ג"כ קרום מ"מ אינו קרום ומשום דאין טרפה חוזר להכשירו מ"מ בושט דאכלה ופעי בי' לכ"ע איתא לטעם דסופו ליסתר: ג) וכעת רחש לבי בישוב קו' החו"ד להעיר בדבר חדש דאע"ג דאמרי' בהמה בחיי' בחזק"א עומדת וספק בשחיטה הוי נבלה מ"מ בנקובת הושט דהוי נבלה מחיים להר"מ יותר לא מוקמינן בחזק"א: דהנה בהא דבהמה בחיי' בחזק"א עומדת פירש"י בביצה (כ"ה) דהוא משום אי' אמה"ח ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב האריך להוכיח משום דקיי"ל מחזיקין מאי' לאי' וכתב דמתני' הוא בסוף נזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא כו' והיינו משום שמחזיקין מאי' אמה"ח לאי' נבלה: והנה ידוע מ"ש התב"ש סי' ל"ג בשי' הר"מ לחלק בין אי' נבלות לטומאת נבלות דאע"ג דנקובת הושט הוי נבלה מחיים מ"מ אינה מטמאה מחיים כמו"ש הר"מ גופי' בפ"ב שאה"ט דנפסלה בשחיטה ומפרכסת אינה מטמאה טומאת נבלת רק בעשאה גיסטרא דהוי כמתה ממש, ונמצא לפי"ז דנקובת הושט אע"ג דהוי נבלה מחיים מ"מ בעודה