חזון נחום צה

כשר לעבודה אחת שוב פסול לכל העבודות הכ"נ בלוי אם אינו כשר לשיר ממילא פסול לעבודת כולם: ו) ועיין ח"ס אע"ז ח"ב סי' צ"ב הביא שהקשו התוס' סוטה (י"ב) בהא דאמר א"כ עשיתו למשה בע"מ שפירש"י לשיר הק' התוס' דתי"ל שנפסל בשנים שהי' למשה פ' שנים ביצ"מ, ולפלא שהביא הקו' בשם התוס' ולא נמצא בתוס', אבל היא קו' העולם, ועיין בבנין אריאל מ"ש בזה אך בעיקר הקו' י"ל דרש"י לשי' בפי' עה"ת דלא נפסל בשיר: ח) נחזור לתשו' הד"ח הנ"ל שיש להצדיק דינו לגבי כהן המרתת דפסול אף בשעה שאינו מרתת רק מה דסיים מסברא דנפשי' דכ"ז בכהן אבל בשו"ב נראה שכשר בודאי לשעה שאינו מרתת נראה דמדמה זאת למה דמפורש בש"ע סי' א ובתב"ש סי' כ"ג במי שרגיל להתעלף אם אמר ברי לי שלא נתעלפתי בשחיטה זו כשרה ואף שכתב התב"ש דלכתחלה לא ישחוט כלל התם רק משום שרגיל להתעלף ושמא יקלקל, אבל הכא במרתת שאינו רגיל בכל שעה דא"כ דאיכא למיחוש לשעת שחיטה בודאי ג"כ אסור לכתחלה ועיין ח"ס יו"ד סי' ז' לגבי חולה נכפה ר"ל אם כשר לשחיטה בשעת חלימותו ובנידון זה עדיף יותר מדין רגיל להתעלף כמו"ש בשו"ת חס"ל מהדו"ת סי' ג' משום דריתות ידים הוא מקרה יוצא מכלל רוב אדם ולכן כתב בלחה"פ בשם הסמ"ג דמי שידיו מרתתין בטבע שחיטתו אסורה ואין נאמן לומר לא דרסתי מפני שעלול לכך ומשא"כ במרתת רק לפעמים ודאי כשרה שחיטתו בשעה שאינו מרתת: ט) אך בנ"ד שהשו"ב הוא כבר כבן שמונים אך למותר הוא להוכיח מהש"ס בדבר שהחוש מוכיח כדברי התב"ש הנ"ל, וכאשר השו"ב הוא בודאי יר"ש, ראוי ומחויב שמעצמו יניח עתה את מלאכת השו"ב כאשר הגיע קרוב לשמונים, וע"ד צחות יומלץ בזה שאלת הגמ' חולין (כ"ז) עד כמה לשחוט וליזול, וכבר כתבו האחרונים בנידון זה דאע"פ שהוא מרגיש בעצמו שלא נחלשו כוחותיו והוא בהרגשתו לא ישחוט משום לא פלוג עיין מנח"י סי' א' וביפה לבדיקה כתב שאם השו"ב מעמיד על עצמו בזה עתיד ליתן את הדין אף שהאמת אתו שלא הגיע זמנו לדחות למען הפיס דעת רבים שלא יהא לבם נוקפם הדין נותן הטוב והישר שיניח דעתם כמאמרם כל שרוח הבריות נוחה כו' עכ"ל, גם צריך לדעת דבמרתת החשש ל"ה משום השחיטה לבד רק גם החשש שאינו מרגיש הרגשה הנדרשת לבדיקת סכין כמבואר בדברי הה"מ ר"מ פ"א מה' שחיטה הכ"ג דבמרתת בידו אסור לבדוק הסכין שמא חסר לו כח ההרגשה עכ"ל: ועוד נראה דבדין יכולים הקהל והרב מרא דאתרא למחות בו כאשר יספיקו לו מחייתו מקופת הקהל כמו"ש ביש"ש חולין פ' גה"נ סי' י"ז ובשו"ת מהרש"ל דבכל שו"ב אפי' אם רק יחידים אינם רוצים בו ומשלמין לו שכרו אין בידו לכופם, ועיין עקרי ד"ט או"ח סי' ל' שהר"ח אבילעפיא כתב בכוונת הכ' (שמואל י"ב) ואני זקנתי ושבתי ואני התהלכתי לפניכם מנעורי לכן אינו בדין להעבירני וכתב העיקרי ד"ט ע"ז שהוא נחמד ונעים, אבל הוא נגד שו"ת הרשב"א שהביא דגבי סנהדרין מעבירין אפי' הושיבוהו קודם שנזדקן או נסתרס וע' שו"ת שבו"י בזה הביאו הח"ס יו"ד סי' ז' הנ"ל, וא"כ כש"כ בשו"ב שהזקין אפי' לא הגיע זמנו לדחות אם נותנים לו הספקה כפי הראוי והאפשר לא יכול לכופם, ותקותי שהשו"ב עצמו יתן אל לבו עצתי אמונה לטוב לו: סימן נד ב"ה מ"ה למב"י תרצ"ג. שוכט"ס לכ' ידידי הרב הגאון החו"ב כש"ת מו"ה מענדל קירשבוים נ"י רב בק' פראנקפורט: בדבר השאלה כוללת מדינת אשכנז שיצאה בה הגזירה של איסור שחיטת בהמות ועופות רק שרשות בעופות לחתוך אפי' בהולכה והובאה עד שיפרד הראש לגמרי וח"א רוצה להתיר באופן זה בעד בתי חולים ואפי' לחשאב"ס אי יאות למיעבד הכי וכת"ה ערך בזה קונטרס גדול נכבדות מדובר בו ורצונו לשמוע חו"ד: א) הנה מקור הדבר בחולין (כ"ז) דרב כהנא יליף מקרא ושחט את בן הבקר דמסיק הש"ס דקרא למאי אתא דלא לשוי' גיסטרא פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו להוציא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוי' גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלמ"מ יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך כו' ורב אמר יליף מקרא וזבחת וקרא למאי אתא דלא לשוי' גיסטרא פירש"י ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שזב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא עכ"ל: ב) ויל"ד בפירש"י דבילפותא דרב כהנא הקדים רש"י הפי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת לשנים דחטהו