חזון נחום צד

בית רבי בת צ"ב שנין והיה טעמא קידרא רבא אמר ברזילי שטוף בזימה הי' וכו' הרי מפורש במסקנא דאפי' ממש בן שמונים מסתמא לא אמרי' שאבד חוש ההרגשה כדמייתי מאמתא דרבי שהיתה בת צ"ב ועוד הי' לה טוב הרגשה דטעמא קדרא, רק דהכל לפי מה שהוא אדם, וע' יבמות (ע"ו) אטו כ"ע ברזילי הגלעדי הוא: ב) גם מה שרצה לומר דבשו"ב זקן מופלג מסתמא חיישינן למרתת ומ"ש בד"ח ח"ב סי' ג' אופן לבדקו אם אינו מרתת הוא רק בצעיר לימים, וראי' מתוס' ב"ק (ק"י) ד"ה דכי שכתבו דנתנו חכמים שיעור עד שירתת ופי' בכוונתם דאי הי' מרתת פסול מה"ת בעבודה והוא דחיישינן לה מסתמא בזקן שאין יכול לאכול אלא ע"י הדחק ומקרי לא מצי עביד וא"כ בשו"ב דמרתת שיש חשש שהי' ודרסה מה"ת חיישינן למרתת בסתם שהגיע לזקנה, הנה זה לא ניתן להאמר דקרא כתיב באהרן ושחט את פר החטאת אשר לו אף שהי' אהרן בן פ"ג ביצ"מ וש"מ דליכא אפי' חשש מרתת מדרבנן דאל"כ הרי ידוע מ"ש בט"ז יו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לגזור מה שמפורש בתורה להיתר: ג) ובשו"ת ד"ח הנ"ל סי' ג' כתב לגבי מרתת אם כשר לשחיטה בשעה שאינו מרתת והביא מדמש"א לגבי כהן לעבודה שהוא רותת דכתב הר"מ בפ"ז מד"מ שהוא מום וכתב שהיינו דוקא ברותת תמיד וראי' מב"ק (ק"י) הנ"ל דכהן זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה דמצי עביד דעבודה ע"י הדחק עבודה היא משמע דהא דרותת הוי מום קבוע בכה"ג הוא שא"י לעבוד אפי' ע"י הדחק וכתב הד"ח זצ"ל הנה נראה מזה דאם יכול לעשות עבודה בשעה שאינו מרתת כשר ומשה"כ מקרי ראוי לעבודה אך לא ידעתי מי הכריחו לזה הלא י"ל בב"ק איירי בזקן וחולה שאינו מרתת אך כ"ז בכהן אבל בשו"ב בודאי אם מוצא שעה שהוא ככל אדם ואינו מרתת בודאי כשר לשחוט לכתחלה עכ"ד, ובעניותי לא זכיתי להבין כ"ז, בראשון מה שהק' על הדמש"א דמי הכריחו לאוקמי הא דב"ק במרתת לענ"ד נראה דמעולם לא עלה על דעת הדמש"א לאוקמי במרתת וכמו משמעות של התוס' שם הנ"ל דנתנו חכמים שיעור עד שירתת משמע דהכא מיירי באינו מרתת, והוכחת הדמש"א היא רק מדקאמר דעבודה ע"י הדחק עבודה א"כ תיקשי אמאי מקרי מרתת מום כר"מ פ"ז מה' בי"מ מכיון שאין חסרון בגופו כלל רק משום שאינו ראוי אז לעבודה והרי אכתי ראוי בשעה שאינו מרתת ומה שצריך לחפש ולדקדק על שעה זו דהוי ע"י הדחק הרי אמרי' דעבודה ע"י הדחק עבודה היא ועל כרחו דל"ה מום רק באופן שאין לו שעה שאינו מרתת וא"כ נסתלקה השגת הד"ח ונתחזקה הוכחת הדמש"א: ד) ואמנם בעיקר הדין נלענ"ד שיש להצדיק דברי הד"ח עפי"מ דאמר בירו' יומא פ"ב ה"א מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה והיינו כיון שאין ראוי לעבודה אחת לקמיצה ממילא פסול לכל העבודות כמו"ש במל"מ פי"ג ממעה"ק ושי"ק, וא"כ הכ"נ וכש"כ היא דאם אינו כשר לכל הימים דהיינו בשעה שרותת ממילא פסול גם לשעה שאינו רותת דבעינן כשר לכל הימים כמו דבעינן כשר לכל עבודות ואינו דומה לחולה שכשר אחר שעומד מחליו שהוא מקרה אצלו ומכיון שנתרפא הרי הוא ככל אדם, משא"כ במרתת שנעשה לו לטבע של עתים חלים עתים מרתת ואינו שוה בזרעו של אהרן הכשרים לכל הימים ולשעות: וכה ראיתי כזה בס' ט"ת לזבחים (נ"ט) בהא דאמר קטן מהכיל כאדם אומר לחבירו פלוני ננס הוא ופסול לעבודה ובשטמ"ק כתוב שכן מזבח של משה ננס לפי שלא הי' ראוי לרוב עולות של אותו יום, וכוונתו דמשה"כ פסול גם לשאר הימים, כמו בננס כגון הא דירו' שאין ידו מחזיק כשני זיתים דממילא פסול לכל עבודות כמו כן פסול מזבח זה כיון שאינו כשר לכל הימים עיי"ש ודו"ק, ולפי"ז נראה דהכ"נ בכהן המרתת פסול לעבודה אפי' בשעה שאינו מרתת כיון שאינו כשר לכל הימים: ה) ולכאו' יש להעיר עפ"י הירו' הנ"ל בהא דב"ק (ק"י) בכהן זקן או חולה דמקרי מצי עביד אע"פ שאינו יכול לאכול ונימא כיון שאינו ראוי לאכילה דאיקרי עבודה כדאמר בפסחים (ע"ב) דאכילת תרומה איקרי עבודה ממילא פסול גם למזבח דבעינן כשר לכל עבודות ושוב ל"ה מצי עביד ולכאו' היא הערה הראוי לעורר בה. אבל י"ל דבאמת לענין זה תרומה עדיף מקדשים דגבי תרומה אמר בפסחים דאיקרי עבודה אבל לגבי קדשים אמר ביומא (ס"ח:) שאני אכילה דצורך עבודה הוא וכ"כ כתב התוס' יומא (כ"ה) דמותר ישיבה בעזרה לאכילת קדשים דצורך עבודה הוא וע' תוס' תענית (י"ז:) דחלל אף שאוכל בתרומה אינו אוכל בקדשים ואפה"כ כשר לעבודה ודוק: ועפ"י הירו' הנ"ל י"ל במה שנחלקו בפירש"י והרמב"ן ז"ל בפ' בהעלותך דפירש"י לגבי לוי שנפסל בשנים דאע"פ שנפסל מעבודת משא בכתף מ"מ כשר לשיר והרמב"ן הק' מחולין (כ"ד) דמשמע דפסולין גם לשיר ומשום דלא היו כשרין לשיר כ"א בראויין לעבודת כולם עיי"ש ולענ"ד הירו' הנ"ל מסייע לשיטת הרמב"ן כמו דמצינו בכהן שאם אינו