חזון נחום צג

דמריבוי דביתין נפקא מצינו למימר דאכיל לי' ע"י אניגרון דלא בעינן מידי דמשכר כו', והנה תירוצם צ"ב דלמה נאמר דריבוי בי"ת דבשכר מרבה שלא מענין משמעות שכר גופי' מידי דמשכר וכה"ג דמקשה הש"ס ביבמות (פ"ז) מהיכא קא מתרבי מובת מי עדיפא לה מינה, אבל הנראה בביאור דבריהם דבמתני' דמעשרות פ"ה במתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו ת"ק פוטר ור' יהודה מחייב ובב"ב (צ"ו:) דפליגי ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק פש לי' פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא ור' יהודה סבר תלתא עייל תרין ופלגא נפיק חמרא מעליא הוא, ולפי"מ דמבואר בכריתות (י"ג) דאר"א יין ושכר אל תשת אם נתן לתוכו מים כ"ש פטור דשכר מידי דהוא משכר והש"ס מחלק דזה רק בשתה רביעית אבל ביותר מרביעית אע"פ שנתן בו מים הוא משכר, נשמע לפי"ז לגבי תמד בכדי מדתו אי מקרי מידי דמשכר תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאליבא דר' יהודה דמחייב במעשר דתרין ופלגא נפיק וחמרא מעליא הוי ועיין פי' הרע"ב במתני' דמעשרות ממילא הוא מידי דמשכר היכא דאיכא יותר מרביעית משא"כ לרבנן, ולפי"ז מה יפה עולה מ"ש התוס' דמה דמרבי תמד מריבוי דבשכר מיירי ע"י אניגרון ולא במידי דמשכר אע"ג דמן הסברא הול"ל דמרבי בכעין גופא דקרא רק דהכא יש לן הוכחה דריבוי דבשכר לא אתי למידי דמשכר משום דלפי סוגי' דעירובין הרי מרבינן תמד משהחמיץ אפי' רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא כדברי הרמב"ם ומקורו מדברי הירושלמי כאמור, ולמאי דקיי"ל כרבנן דכה"ג לאו חמרא מקרי הרי ל"ה מידי דמשכר ועכ"ז אמרי' דנקח בכסף מעשר משום ריבוי דקרא א"כ על כרחו שמעינן דב' דבשכר מרבי אפי' מידי דלא משכר ולכך כתבו התוס' דמצי מיירי ע"י אניגרון כיון דאפי' אי מיירי בלא אניגרון משמעותו אפי' מידי דלא משכר, ולפי"ז מתורץ היטב קו' התוס' הנ"ל דלר' יהודה דלא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתי' כאכילה ולהאמור ניחא דלר' יהודה לשיטתו במתני' דמעשרות דתמד חייב במעשר והוי מידי דמשכר ממילא ידעינן דשתי' כאכילה מדמרבי תמד משהחמיץ דלא מיירי ע"י אניגרון רק דמרבי כעין גופא דקרא ודוק כפתור ופרח, ובתשו' לב"ד תלמידיי החריפים כ' שמעון ראפאפארט ואחיו כ' שבתי נ"י כתבתי אריכות פלפול עוד בזה ואכמ"ל: בירושלמי חולין (דף נ"ג) המיצר אסור לשחוט אף צער מטריף דעתי' דב"נ כו' ובהגהת מהרש"ם הביא לזה משו"ת בי"ע דאבל לא ישחוט ובפ"ת יו"ד סי' א' הק' דא"כ טבעה ספינתו נמי לא ישחוט עיי"ש שהניח דברי הירושלמי בצ"ע וכתב דאי בנטרפה דעתו לגמרי למ"ל קרא דשכורת ולא מיין מי לא ידע דנטרפה דעתו ה"ה שוטה ושחיטתו פסולה עכתו"ד, ולענ"ד יש להביא מכאן סמך למ"ש בשו"ת אור הישר וח"ס סי' ב' בפלוגתא דחגיגה ג' בא' מסימני שוטה השנויים דר' יוחנן ס"ל אפי' בחד מהנך הוי שוטה ולא תלינן בגונדריפס, דמשא"כ בידעינן בי' שהוא מוכה בחולי אגונדריפס כפירש"י חולי האוחז מתוך דאגה בודאי לא נפיק מחזקת פקח בשאר דברים אם דעתו מיושבת בהם, ובח"ס כתב דבהא מיירי שו"ת הרא"ש שבטור סי' קנ"ד עיי"ש, ונראה דמסייע לזה ג"כ הר"ן גיטין פ' מ"ש שהביא ירושלמי דבנשתתק מחמת חליו לא בעי בדיקה ג"פ דל"ח שמא נשתטה דתלינן מחמת חליו, ולפי"ז הכ"נ שפיר אמר בירושלמי אף צער מטריף דעתי' דב"נ רק מפני שניכר שהוא מן המיצר ועצבון רוח לא מקרי שוטה לשאר דברים כדברי הפוסקים הנ"ל אבל לשחוט אסור מקרא דשכורת ולא מיין דלגבי שחיטה לא עדיף משיכור: ובמק"א בתשו' כתבתי עפי"ז בישוב קו' תוס' גיטין (ע') בהא דאמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום אר"ל כותבים ונותנים גט לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה כו' ומי אר"י הכי והאר"י א"ש שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו כו' ומשני התם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחילה בי' והק' בתוס' לר"ל נמי תקשי דהיכי דאין סמיא בידן מודה ר"ל כדאמר בגמ', ונראה ע"פ האמור קו' הש"ס כאן הוא דוקא אליבא דר' יוחנן לשיטתו בחגיגה (ג') דאפי' בחד מהנך הוי שוטה ולא תלינן בגונדריפס ע"כ ס"ד דמקשה דהכ"נ לא תלינן שנשתתק מחמת חולי וכחישותא ואמאי כותבין ונותנין אפי' בלא בדיקה ולא חיישינן לנשתטה משא"כ לר"ל לא תקשי משום דאפשר דס"ל כר"ה בחגיגה דבחד מהנך סימנים ל"ה שוטה דתלינן באימור גונדריפס נקטי' וא"כ מכש"כ הכא בשחט בו רוב שנים דראינו החולי לפנינו ודאי דתלינן באימור כחישותא דאתחילה בי' ול"ח לנשתטה במה שא"י לדבר רק דמקשה אליבא דר' יוחנן לשיטתו דס"ל התם בחגיגה דלא תלינן באימור, עד דמשני הש"ס דהתם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחילה בי' והיינו כחילוק המפורשים שהביא הר"ן הנ"ל דבנשתתק מחמת חולי שאני דתלינן בחולי ול"ב בדיקה וכה"ג גם התם בחגיגה היכי דידעינן מאגנדריפס שאחזו חולי של מרה שחורה לא נפיק מחזקת פקח כמו"ש הר"ן והוא מדברי הירושלמי התם והכא ועיין ב"ש אע"ז סי' קכ"א סק"ה ודוק כי נפלא בס"ד: הוא מה שרחש לבי בנוגע להירושלמי הזה ונעים לי לטייל עם כ"ג שליט"א בשדה ההלכה והפלפול, כן התענגתי להקשיב מאשר התענין לתת עיונו בקונטרסי "תוס' שביעית" ואשר כבדני בעלים לתרופה מספרו חמדת ישראל מ' קל"ד ושבעתי רצון מאמרותיו הטהורים הנוגעים בענינים שבקונטרסי: ידידו דו"ש כגת"ה בכבוד והוקרה רבה. סימן נג ב"ה ב' אד"ש תרפ"ט כבוד הרב הה"ג החו"ב כש"ת מו"ה נתן הלוי נ"י האבד"ק קולוקיב: לתשובת שאלתו ע"ד השו"ב שהגיע בודאי לשמונים פחות שנה אחת ואפשר עוד ליותר משמונים לפי"ד אנשים, וזה איזה חדשים שנפל למשכב במחלה כבידה ועתה אנשי הקהלה נפשם בשאלתם אם כדאי הוא להיות עוד לשו"ב כאשר שב לבריאתו: א) וכ"ת הביא משמ"ח סי' א' מ"ש בשם האגור שבן פ' לא ישחוט וכתב התב"ש דהחוש יוכיח וכש"כ בדורות הללו שגבר החולשה ואפי' בפחות מבן פ' ולכך צריך דקדוק לפי ראות המורה עכ"ד, ובהגהות רז"מ ליו"ד ביפה לבדיקה ונוב"ת סי' א' ופ"ת סי' סק"י משו"ת מאיר נתיבים בזה, אמנם העיר כ"ת דמדינא לא ישחוט עפ"י המבואר בחולין (כ"ד) דיהיב גבול לזקנה עד שיעמוד על רגל אחת כו' אמרו עליו על ר"ח שהי' בן שמונים שנה והי' עומד על רגלו אחת כו' נשמע דסתם בן שמונים נחלשו כוחותיו שע"כ נקט הש"ס בן שמונים לחידוש והביא מפירש"י גיטין (כ"ח) ד"ה איפלג דלא חשיב בן שמונים כ"א כשהוא בן שמונים ואחת, אבל לגבי שו"ב שצריך הרגשה הנסיון מעיד שאין ככחו אז ואפי' בחסר שנה אחת לשמונים לא ישחוט כיון דמן הסתם נחלשו כוחותיו עכ"ד, ויפלא שלא הביא גמ' בשבת (קנ"ב) ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע מכאן שדעתן של זקנים נשתנות מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות, אמר רב ברזילי שקרא הוי דההיא אמתא דהוה