חזון נחום צב

מוצאו ומובאו של הירושלמי כי כנראה המו"ל לא ישא פני יתר הגדולים ואת מי יגור אפס מאותו שע"י הסכמתו מצא הירושלמי מהלכים במדינות וע"כ בטח לא יעלים ממנו ויאלץ לגלות לו כל תעלומה ובל"ס הגאון מברעזאן שליט"א לא ימנע טוב מלבדוק עד מקום שידו מגעת ואז יקויים ע"י כ"ג שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך אין פרץ ואין צוחה ושלום על ישראל: ואגב אציגה בזה איזה הערות אשר עוררו רעיוני בעיוני מעט בירושלמי ובספרו היקר, בחולין (דף י') ריב"ש בעי קומי דר"י מלק בסכין לא יהא אלא שחיטה ונפקא לחולין א"ל מליקתו זו הוא שחיטתו וכל היכי דלא עבדין רעוותא דרחמנא נבלה הוי ודברי המפרש שם דאפי' שחטה כדרכה דכן צותה רחמנא בקרבן עוף מליקה ואם שחט נבלה, ובעיני יפלא דהא בתו"כ מובא בש"ס זבחים (דף ס"ט) ממעט בהדיא מקרא דשחיטת עוף קדשים בפנים מטהר מידי נבלה הואיל ולא שוי בפנים כבחוץ וזה ודאי מעורר חשד גדול: אמנם אח"ז בא לידי הירושלמי זבחים הנדמ"ח ונפלאתי לראות כי בדף ל"ז מביא כל הענין הנזכר ושינוי' הנ"ל כל היכי דלא עבדין רעוותא דרחמנא נבלה הוי ובדף מ' מביא התו"כ הנ"ל דשחיטת עוף בפנים ל"ה נבלה ואיך יתכן הסתירה מיני' ובי' ולכן זה מוכיח על חסרון ידיעת המפרש שע"כ פי' בירושלמי חולין בשיבוש וטעות, ובאמת הפי' בירושלמי חולין כפשוטו דא"ל מליקתו זו היא שחיטתו בתמי' והוא הקו' בש"ס בבלי חולין (כ') אהא דמלק בסכין מטמא בביה"ב ואי אמרת טרפה הוי מליקתה זו היא שחיטתה תהני לה סכין לטהר מידי נבלה ומשני התם משום דלאו שחיטה היא כלל ר"ה אמר מפני שהוא מחליד רבא אמר מפני שהוא דורס עיי"ש והיינו דמשני גם הכא בירושלמי כל היכי דלא עבדין רעוותא דרחמנא נבלה הוי כלומר מפני שהוא מחליד או דורס וקאי רק אמלק בסכין דאיירי בי' ולא כמו"ש המפרש דאפי' שחטה כדרכה וז"ב: ובמה שהעיר כ"ג בדברי המקשה לא יהא אלא שחיטה ונפקא לחולין דקשה דאיך נעשה חולין ע"י השחיטה ורחוק מכמה טעמים לומר דהוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה, וכ"ג גם הגה"ק מאסטראווצי שליט"א האריכו לפלפל בזה, ע"כ ג"א אענה חלקי דנ"ל דאע"ג דלגבי בהמה ש"ח ל"ה כקדשים שמתו מ"מ בעוף שאני, עפ"י התוס' קידושין (נ"ז) שהקשו דש"ח יהי' מותר באכילה דהוו כקדשים שמתו, אך במעילה (ט"ו) מבואר דה"ט דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ול"ד לאשפה בה"ב דראוי' לפדות, והנה בתוס' ב"ק (ע"ו) הקשו דש"ח אמאי הוי שחיטה שא"ר הא ראוי' לפדותה דמפרכסת ה"ה כחי' ותי' דהיכי ששחטה כתיקונה ל"א ה"ה כחי', ותו הקשו לר"ל דאמר קמ"ז ל"ה בכלל הוה"ע ותי' דמום שלאחר שחיטה ל"ח מום לפדות עליו, אבל הנה בחולין (ל') מבואר דחשיב מום בתחלת שחיטה והדברים עתיקין (ועיין שו"ת כוכב מיעקב סי' כ"ד מ"ש בזה] גם הנה שי' רש"י בתמורה (ל"ג) בהך דמתו יקברו מבואר דס"ל שמום דלאחר שחיטה חשיב מום לפדות עליו כמו"ש בשעה"מ ה' ערכין רק דהדרינן לתי' קמא של התוס' הנ"ל דהיכי ששחטה כתיקונה ל"ה מפרכסת כחי' ואנן ס"ל דקמ"ז היו בכלל הוה"ע, והנה אף למ"ש השעה"מ ה' בכורים דרק לכתחלה בעי הוה"ע וכבר ראיתי דמטו לה משמי' דתוס' ר' אלחנן דבדיעבד פדוי בלא הוה"ע מטעם דהקדש שחללו על ש"פ מחולל, מ"מ מקרי עי"ז שחיטה שא"ר כיון דלכתחלה א"ר לפדות וכמתני' דכריתות (ז') שאמרו ב"ה והלא המפלת יום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצא שעה שהיא ראוי' להביא קרבן הרי אע"ג בדיעבד אם זרק הורצה מ"מ מקרי אינו ראוי, ומה שהתוס' חולין (מ') לגבי השוחט חטאת בשבת בחוץ כתבו כיון דאם זרק הורצה חייב עליו בחוץ כבר הק' ע"ז בט"א חגיגה (ט') ממתני' דכריתות הנ"ל רק דשאני לגבי ש"ח דגלי קרא לא יביאנו לרבות היכי דאם עלו לא ירדו דחייב בחוץ ומשא"כ לענין שחיטה שא"ר משום דלכתחלה עכ"פ בעי הוה"ע ל"ה שחיטה ראוי' ומיושב שפיר דברי התוס' ב"ק הנ"ל, ואמנם לענין שלא יצא מידי מעילה כיון דבדיעבד פדוי בלא הוה"ע ל"ה כקדשים שמתו כמו שפירש"י חולין (ד') דהיכי שיש לו דמים דיעבד מקרי בר דמים וכ"כ התוס' כריתות (כ"ג) דמועלין בנותר כיון שאם עלה לא ירד, ונראה עוד שהדבר מפורש בגמ' מעילה (י"ט) לגבי קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקברו ופירש"י משום דלא אפשר בהוה"ע דהא מתו הלכך יש בהן מועל אחר מועל הרי דלא אמרי' דאדרבה כיון דליתנהו בהוה"ע הוו כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה רק כיון דבדיעבד מהני פדיון בלא ההו"ע ל"ה כקדשים שמתו, ומה דקשה מש"ס הנ"ל אתוס' מעילה (ט"ו) שכתבו דמשום דליתא בהוה"ע הוי קדשים שמתו כתבתי במק"א ליישב ולחלק בין קמ"ז לקבה"ב (ראה לקמן בדרוש לסוגי' דשופר של עולה] וניחא שפיר מה דש"ח אסורין באכילה ול"ה כקדשים שמתו ומיושב קו' התוס' קידושין הנ"ל, אבל הא תינח לגבי בהמה אבל לגבי עוף דאין תמות וזכרות בעוף ולשי' התוס' זבחים (ל"ה) אפו' במום מגונה שלא כשי' רש"י שם (דף פ"ה) ע"כ שפיר הוי כקדשים שמתו רק מה דאסור באכילה בש"ח אפי' בעוף י"ל דאדרבה בעוף אסור באכילה משום ל"ת כל תועבה כתוס' חולין קט"ו ד"ה חורש דעוף לא ילפינן מבהמה ואסור אפי' בבע"ח וכמו"ש המקנה כאן ומשא"כ הכא בשוחט בפנים דלא עביד איסורא שפיר עולה קו' הירושלמי דנפקא לחולין ודוק: ובאמנה חוץ מ"ש כ"ג הוכחות ע"פ הפלפול הלכה המורים על זיוף הירושלמי, יותר נראה לי שיש הוכחה לזה ממה שנראה בכמה דוכתי שמדבר בלשון הראשונים ובכל מקום שמצא חידוש דין בראשונים והנראה כתמוה קבע לו יתד בירושלמי, והחקוי בסגנון ובלשון זה עצמו הוא מראה על המרמה, ולמשל חידוש שהביאו התוס' ריש חולין מהלכות א"י דנשים לא ישחטו והקשו מכח ק"ו מה דאפי' בקדשים שוחטות, מצאנו שקבע לזה בירושלמי חולין (פ"א) וזבחים (פ"ג) ובלשון התוס' דא"ל קדשים היא שוחטת חולין מבעי' לך, וכמו כן במה שכתב הר"מ בשחיטת עכו"ם שאסורה מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו שהק' הרא"ש דא"כ דוקא כששחט בתוך ביתו, והרי לך לשון זה ממש בירושלמי כאן סופ"א דחולין הוין אמרין עכו"ם שזבח בגו ביתו הא בביתו דישראל לא [לעיל סי' ט' הזכרתי מזה וגם מה שהעתיק בירושלמי מה שהביא הה"מ פ"א מה' שחיטה ה"ט מירושלמי בשינוי לשון משם והמוזכר בזוהר חדש בראשית עיי"ש]: אבל אחר כל זה לא אדון יחידי דרך החלט על זיוף הירושלמי רק מראה מקום אני מה שמעורר חשד ואניח הדבר לגדולים לבדוק ולברר ולהוציא משפט ברור: ואגב אעורר בירושלמי חולין (דף י"ב) אר"י דברי הכל שכן אפי' מי מלח נקחין בכסף מעשר, כן הוא גם בירושלמי מעשרות פ"ה ובפנ"מ הראה כאן מקור להרמז"ל שפסק דרמי תלתא ומצא פחות מארבעה ניקח בכסף מעשר ועיין בלב ארי' חולין (כ"ו) שהק' על הר"מ שהוא נגד הש"ס חולין דמדמי לה לחיוב מעשר ותי' דהר"מ ס"ל דלענין ניקח בכסף מעשר שאני משום דבש"ס עירובין מרבה תמד משהחמיץ אפי' בכה"ג, ובאמת הדבר מבואר בירושלמי: ועפי"ז אמינא בישוב קו' התוס' שבועות (כ"ג) שהקשו לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתי' כאכילה, ונראה לתרץ דהרי התוס' שם ד"ה שכר הקשו למ"ל הכא גז"ש שכר שכר תיפוק לי' דשתי' כאכילה מדמרבי שנקח בכסף מעשר תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת, ותירצו כיון