חזון נחום צ

זבחי שלמים והעבירה בנהר דע"י העור הוכשר הבשר משום יד ושומר להכשר אבל הרי בחולין (קכ"ח) בעי ר' ירמי' המשתחוה לחצי דלעת אסרה מהו שתעשה יד לחבירתה והיא אליבא דר"ש דאוכל שא"י להאכילו לאחרים אינו אוכל דל"ד לשאר ידות דהכא אוכל גמור הוא אבל דבר אחר גרם לו שא"ר להאכילו לאחרים עיי"ש בתוס' וא"כ הכ"נ רק העור נעשה יד ושומר משום דהעור מצד עצמו ל"ה אוכל אבל הכא דגם הבשר אמקב"ט לר"ש משום שא"י להאכילו לאחרים א"כ איך הוכשר הבשר ומה מקשה ר"ש לשיטתו עכתו"ק בתשו' כוכב מיעקב סי' ס"ג נשגבה נפלאה: ב) ולענד"נ לתרץ הנה בכריתות (כ"א) גבי ונבלת בהמה א"צ הכשר כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצירפה לפחות מכביצה אוכלי' כו' דמבואר דמשום הנבלה שסופו לטמא ט"ח גם הבצק שעמו א"צ הכשר וכ"כ הר"מ מפורש בפ"ג מטו"א שאין הכל צריך הכשר ועיי' חי' הרמ"ל עוקצין שהסביר עפ"י תוס' ב"ק (ע"ב) דסופו לטמא ט"ח שא"צ הכשר היינו דחשבינן כאילו הוכשר במים וכאילו נגע בשרץ ממילא גם שאר האוכלין המחוברין לו מוכשרין ונטמאין עמו: ולפי"ז מתורץ קו' הנ"ל דר"ש מקשה כה"ג ביוה"כ יוכיח ולא תקשי האיך הוכשרו האימורין, משום דהכא בפרים הנשרפין דהבשר סופו לטמא ט"ח ממי' גם האימורין א"צ הכשר דהו"ל כאילו הוכשר במים וכמו שהוכשר הבצק אע"פ שלא בא עלי' מים. ואע"ג דבזבחים (ק"ה) אמרי' דפרים הנשרפין אין מטמאין בפנים דעדיין אין סופן לטמא ט"ח דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי מ"מ כתב בפנים מאירות לזבחים שם דאליבא דר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי מקרי גם בפנים סופן לטמא ט"ח וא"כ מקשה הכא שפיר ר"ש לשיטתו: ג) ואמנם חזות ק"ל הנה בזבחים (ק"ד) דבעי אי לינה מועלת בפרים הנשרפין ופשיט מהא דשלא כמצוותן נשרפין חוץ לג' מחנות מאי לאו בפסול לינה לא בפסול יוצא וטמא וקשה אמאי בטמא מקרי שלא כמצותן כיון דפרים הנשרפין א"צ הכשר שרץ ומים והוי כאילו נגע בו שרץ א"כ גלי לן דפסול טומאה לית בהן, ועוד דהתוס' נדה (נ"ה) כתבו דמשום שמטמא אחרים הוי כטומאת עצמו כאילו טמא במגע א"כ לא יקבל טומאה עוד דשבע לה טומאה: ד) אך יתכן דמ"ש התוס' דמשום דא"צ הכשר הוי כאילו בא עלי' ממש הכשר מים ונגיעת שרץ בפועל לאו מלתא דפסיקא הוא שהרי בעירובין (ג') אמרי' הכ"נ נעשו כשפודין של מתכת ופירש"י דהא לא מידי שקלת אלא רואין הוא דקאמר עכ"ל, מבואר דמשום הסברא דרואין כאילו ניקלש וניטל ל"ה כניטל בפועל ועי' שו"ת בר"א או"ח סי' י"ט דסברא זו נמצא ג"כ בעירובין (נ"ד) אימור דאמרי' רואין כמאן דמרבעא רביע ודאי מי מרבענא, ולעיל בסי' מ"ג הערתי דלכאו' חקירה זו תליא באיבעיא הש"ס חולין (ל') החליד במיעוט סימנים מהו ופיר"ת במיעוט קמא שתחב הסכין במיעוט הסי' כיון דא"צ לשחוט אלא הרוב המיעוט שעל הסכין הוי כאילו נחתך ול"ה חלדה הרי מצינו חידוש גדול דאף שבפועל לא נחתך מיעוט קמא ומחליד בחוש מכ"מ איבעי' לי' אי אמרי' כאילו נחתך גם בפועל ול"ה חלדה, גם בחולין (קכ"ח) בעי במשתחוה לחצי דלעת מהו שתעשה יד לחבירתה ובחי' הר"ן דאיבעיא לי' כיון שעומד לתלש שוב ל"ה יד והיינו דאמרי' כאילו נתלש בפועל, וצ"ע לפי"ז בתוס' חולין (ע"ג) ד"ה הוכשרו דאפי' עושה האבר נפול הוכשרו משום בהמה נעשית יד לאבר ולכאו' הרי הוא בעי' הש"ס חולין (קכ"ח) אי במקום דחשבינן כנפול אי הוי יד והארכתי עוד בזה ואכ"מ, לפי"ז הכ"נ לגבי סופן לטמא ט"ח דא"צ הכשר שכתבו התוס' ב"ק דהוי כנגעו בהן מים ושרץ בפועל י"ל דתלי' בחקירה הנ"ל וי"ל ג"כ לתלות זה באיבעיא הש"ס זבחים (צ"ב) אי חטאת העוף צוארה ככ"ש דמי כיון דלא אצרכה כ"ש והיינו כיון דלא צריך כ"ש הוי כאילו היו בכ"ש והכ"נ כיון דלא צריך הכשר מים הוי כאילו בא עליו מים ושרץ: ה) ובאמת בירושלמי יומא בעי לה אי פסול טומאה בפרים הנשרפין הוי שלא כמצותן ואמר דקודם זריקה הוי שלא כמצותן ואחר זריקה לא, ומפורשי הירושלמי הק' ע"ז והגיהו להיפוך דאחר זריקה הוא שלא כמצותן משום דליכא עוד ריצוי ציץ ולהנ"ל יש לקיים הגי' משום דבעי' הירושלמי הוא כעין האיבעי' בש"ס זבחים הנ"ל לגבי צואר עוף אי ככ"ש דמי דמה דלא צריך אי הוי כמאן דעביד וכעין דפליגי בירושלמי גיטין אי אונסא כמאן דעביד עי' ש"ך חו"מ סי' כ"א וממי' גם הכא דל"צ הכשר שרץ הוי כמאן דנגע בו שרץ, אבל הלא אמר הש"ס זבחים (ק"ה) דקודם זריקה לא מקרי סופו לטמא ט"ח דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי א"כ זה שאמר הירו' דקודם זריקה הוי שלא כמצותן משום דאז ל"ה עדיין סופו לטמא ט"ח ול"ה כנגע בו שרץ מש"ה מזיק בהן פסול טומאה משא"כ אחר זריקה, ומעתה בסוגיין תקשי מאי קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח הא י"ל דבפרים הנשרפין לא איכפת לן בפסול טומאה כלל כיון דבלא"ה הוי כנגע בהן שרץ משום שסופו לטמא ט"ח והכא לר"ש לשיטתו דס"ל כל העומד גם קודם זריקה מקרי סופו לטמא ט"ח כדברי הפמ"א הנ"ל ואף שכתבתי דסברא זו אי משום דל"צ הכשר שרץ הוי כנוגע בו שרץ בפועל תלי' באיבעי' הש"ס מ"מ תקשי ממנ"פ דכבר הבאתי קו' כ' גאון אאמו"ר זצל"ה דלא מהני הכשר הבשר לאימורין רק שאמרתי לתרץ עפ"י גמר' דכריתות דגם הבצק א"צ הכשר ומשום דהוי כאילו נגע בו מים בפועל כתוס' ב"ק הנ"ל א"כ שוב אדרבה תקשי דלא איכפת לן כלל פסול טומאה בפרים הנשרפין כיון דבלא"ה הוי כאילו נגע בהן שרץ ואם אין בשר אין אימורין בנשרפין כירו' דיומא הנ"ל: ו) אבל י"ל דבאמת היינו דמקשה ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דלכאו' דקדקו המפורשים דמאי פסקא הא אפשר דלא אירע טומאה כלל, אבל להנ"ל באמת הקו' ל"ה על פסול טומאה ממק"א כ"א על פסול טומאת עצמו דהוי כנגע בהן שרץ ומכיון שמטמאין אחרים כבר יש בהן ט"ע כתוס' נדה (נ"ה) הנ"ל, גם כבר הק' בירו' הביאו התוס' זבחים (ק"ה) דפרים הנשרפין מעתה יטמאו את האימורין ובתוס' תי' דמחוסר חתיכה ודאי הוי כמחוסר מעשה וא"כ הכא ר"ש לשיטתו דס"ל כל העומד לדידי' אף קודם זריקה ואף מחוסר מעשה מקרי סופו לטמא ט"ח כנ"ל א"כ מטמאין את האימורין בטומאת נגיעה ממש רק דבכל הנשרפים בשאר ימוה"ש י"ל דמקרי כמצותן משום הרצאת הציץ וכמו שפי' מפו' הירו' ביומא הנ"ל דקודם זריקה מקרי כמצותן והיינו דמקשה הכא כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין הציץ על מצחו ומרצה: ז) ומתורץ עפי"ז קו' השעה"מ אתי' הש"ס הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הוב"צ דאכתי תקשי משעיר החיצון דאיכא שיריים לאכילה ולהנ"ל הקו' הוא רק מפרים הנשרפין אבל זה אפשר שלא אירע בו טומאה כלל ביוה"כ, ומתורץ לפי"ז הר"מ שפסק דטומאה דחוי' בציבור וציץ שאע"מ א"מ ול"ק לדידי' הקו' דכה"ג ביוה"כ יוכיח משום דהר"מ לשיטתו בפ"ג מאה"ט דפרים הנשרפין ל"מ סופו לטמא ט"ח א"כ אפשר דלא אירע טומאה כלל ביוה"כ ודוק היטב כי נפלא בס"ד: הוא הדרוש שערכתי ורשמתי בקיצור לשנת תרע"ה ובהחפזי מפני הגירוש ברעש המלחמה. סימן נא ב"ה יום ג' ח' ניסן תרס"ט דאמבראווא. שוכט"ס לכ' האברך החריף ובקי חו"ש מו"ה יהושע לעווקאוויץ נ"י בק' קשאנוב: מכתבך עם ח"ת הגיעני עת המון הטירדות השתדרגו