חזון נחום פט

וראוי שתוקדם העולה דמכפרת על ח"ע שהוא ודאי וכמו"ש במג"א ס"י לענין אמירתנו עולה קודם לחטאת, לכאו' י"ל לפי"מ דאמר בר"ה (ל"ד) ל"צ אע"ג דהא ודאי והא ספק מבואר דספק דאו' חמיר מודאי דרבנן ובשאג"א סי' ב' נחלק עם הפר"ח לענין אי דאו' קדים לדרבנן והשאג"א הוכיח שאין קדימה וראי' מברכת היין קדמה לברכת קידוש היום דאו' וא"כ אפשר לפי"ז ג"כ שאין קדימה לודאי על הספק אך י"ל דשאני הכא שתלוי בכפרה קיל מעלת הבא עה"ס שאינו מכפר בודאי: כג) מ"ש לענין פסול משום דל"ה ממשקה ישראל אם מותר להעלות לשם עצים כיון דגם בחולין אסור להעלות אם אינו ממ"י והביא מק"א נזיר (כ"ט), יש להעיר חדשות בהא דלשם עצים עפ"מ דפליגי ר' יוסי ורבנן בסוכה (מ') אי מוסרין פי"ש למשרה וכביסה ובתוס' שם דרבנן ס"ל סתם פירות לאכילה קיימי ול"מ מחשבה למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים ולר' יוסי מהני מחשבה, לפי"ז יתכן דלרבנן מה שמותר העלאת פסולין ע"ג המזבח לשם עצים אינו למשוי האימורין עצמן כעצים דמחשבה כזו לא מועלת, רק דמחשבת ההקרבה לחודא היא לשם עצים ע"כ הסברא דבפסול הנוהג גם בחולין לא מהני לשם עצים משא"כ אליבא דר' יוסי דאלים מחשבה לאימורים גופי' למשוי כעצים ודוק, רשמתי זה אך להעיר: כד) מה שהעיר כ"ג במה שכתבתי דכבש העומר יהי' בכלל המוספין לדין עבר יומו בטל קרבנו ואיך יהי' בכלל המוספין הרי בהוריות (י"ג) אמרי' שבא בגלל העומר, הנה אי משום הא הלא איתא בתו"כ דעומר וכבש אין מעכבין זא"ז א"כ מקרי בא בגלל עצמו כה"ג דמנחות (מ"ה:) וגם הבאתי מלשון הר"מ פ"ז מתו"מ מקריבין יתר על מוסף כבש לעולה עם עומר התנופה א"כ יתכן שהוא בכלל המוספין לענין זה דעבר יומו בטל קרבנו: כה) כ"ג הביא מס' הקנה ח"ב דף כ"ד שכתב ולא לאכול כרמל מתבואה חדשה עד הביאכם את קרבן אלקיכם הוא הכבש הבא עם העומר, ובאמת קיי"ל דרק העומר הוא המתיר את החדש ולא הכבש ומבואר להדיא בתו"כ פ' אמור יכול זה הכבש כו' והוא פלא, אבל אולי מזה להוכיח שיטתו דכבש ועומר מעכבין זא"ז ותו"כ לשיטתו דאין מעכבין וכמו שהק' המנ"ח שלא נמצא מקור לדברי התו"כ הנ"ל: ידידו דו"ש כנ"ק בכבוד והוקרה. סימן מט. ב"ה ג' ראה תר"צ דאמבראווא להחריף כמ' ישראל שרייבער נ"י בלבוב: הגיעני מכתבך עם ח"ת הנעימים ועל תלונתך שמאז נשאר מכתבך מבלי מענה באמנה רגיל אני להשיב לכל שואל כענין זולת אם יבא בדברים עתיקים דשו בהם רבים שאין הזמן גורם: א) העיר ביומא (ז') מיתיבי הי' מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתי' כו' מאי לאו פרים אילים וכבשים דחג א"ל ר"נ לאו פרים פר ע"ז אע"ג דציבור הוא כיון דלא קביע זמן מהדרינן אילים באילו של אהרן אע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן וקשה להתוס' לקמן ד"ה מכלל דבאיכא תרתי ריצוי ציץ וק"צ לא מייתי אחריתי והש"ס דמקשה הכא מאי לאו דחג אלמא למ"ד דחוי' בציבור אומר לו הבא אחרת תחתי' היינו בנשבר הציץ עכ"ד וא"כ הא תינח בפירכת הש"ס משא"כ לבתר דמשני פרים פר דע"ז ע"כ איירי בדאיכא ציץ כמו"ש התוס' ד"ה פרים דאל"כ אינו דוחה כל שאין זמנו קבוע וא"כ הדר תיקשי לגבי אילים באילו של אהרן אמאי מביא אחרת תחתי' כיון דאיכא תרתי ק"צ וריצוי ציץ עכ"ק, ויפה הערת לכאו' והנה בפשיטות י"ל דאטו בחדא מחתא מחיתינהו וי"ל דלצדדין קתני דפרים פר ע"ז מיירי דאיכא ציץ ואילים באילו של אהרן בדליכא ציץ, שו"ר בשעה"מ ה' בי"מ שהעיר בכ"ז: ב) ואמנם ע"ד הפלפול י"ל דכבר נודע מ"ש הכ"מ פ"א מפהמ"ק דבטומאה דרבנן לא שייך ריצוי ציץ ובאמת איבעי' לי' הכי בירושלמי פ"ב דיומא ציץ מהו שירצה על טומאת ידים ובק"ע פי' דבעי' אי חמירי ד"ס מד"ת אבל יתכן בסברא משום דבדרבנן לא אלים למיתפס עלה ריצוי ציץ וכה"ג דאמר בכריתות (י"ח:) כי מכפר יוה"כ על כולי' שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר דלא אלים למיתפס כפרה אח"ש וכה"ג אמרי' ג"כ בבכורות (ט"ו:) בולדות בע"מ דלא אלים למיתפס פדיונן ופירש"י כיון דמדאו' פקעה קדושתן בפדיון אמם רק מדרבנן אסורין לא אלים למיתפס הפדיון בדרבנן עיי"ש והכ"נ זה שכתב הכ"מ והירושלמי דבדרבנן ל"ש ריצוי ציץ דלא אלים בדרבנן למיתפס ודו"ק: והנה התוס' יומא (ז') ד"ה כיון כתבו לגבי אילו של אהרן דיחיד הוא מהדרינן דלעולם למ"ד טומאה הותרה בציבור בכולהו הותר טומאה מדאו' אלא מדרבנן גזרו אהיא דהוי קרבן יחיד ולפי"ז מתורץ הערתך יפה דהתוס' שפיר כתבו למ"ד דחוי' היא בציבור דבאיכא תרתי דהיינו גם ריצוי ציץ לא אמרי' הבא אחרת ומשום דלמ"ד דחוי' בציבור מדאו' היא דחוי' לכך מהני ריצוי ציץ שלא ליהדר אטהרה משא"כ הכא לגבי אילו של אהרן לשינוי' דש"ס דטומאה הותרה בציבור וגם באילו של אהרן הותרה מדאו' כדברי התוס' הנ"ל ורק מדרבנן דחוי' לכן גרע יותר דלא מהני ריצוי ציץ דלא ליתי אחרת תחתי' כיון דבדרבנן לא אלים למיתפס ריצוי ציץ, ויוצא לפי"ז דבר מחודש דלמ"ד דחוי' בציבור אין אומרים לו הבא אחרת ולמ"ד הותרה בציבור אומרים לו הבא אחרת ודוק היטב: סימן נ דרוש לשה"ג בסוגי' הנ"ל. א) ביומא (ד"ז) א"ל ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח הק' כאאמו"ר הגאון רשכבה"ג זצלה"ה דהרי לר"ש לשיטתו בתוספתא הביאו התוס' ב"ק (ע"ב) פרים הנשרפים אין מטמאין טו"א רק דמשכחת טומאה באימורין לר"ש כתוס' מנחות (ק"א) משום דאכילת מזבח שמה אכילה ואע"ג בנטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם מ"מ אמר בירושלמי יומא פ' ב' שעירים דפרים הנשרפים אבדו אימורים לא יזרק את הדם דל"ה אכילת מזבח, אבל אכתי תקשי איך הוכשרו האימורין דבפסחים (כ') אמרי' בפרה של