חזון נחום פג

ר"א מבואר דאין הנזחלין מערבין ובביאור הגר"א מ"ש בזה ועיין פירש"י ע"ז (ע"ה:) ד"ה לא מפסיק ממקומות אלו נראה שיש כמו קצת סתירות בענין זה אי דבר לח הוי חיבור אבל לענין שנאמר חם מקצתו חם כולו ודאי דאין לך בו אלא חידושו לגבי אוכל ולא בלח. בדברי התו"י שבת (מ') הנ"ל הקשה לי בני הרב הה"ג מו"ה אברהם נ"י דמאי ראי' כתבו דבמקום שרחץ ל"ה יד סולדת הרי שיעור יד סולדת הוא כל שכריסו של תנוק נכוית כדאמר בשבת (מ') שם ובתב"ש חולין (ק"ג) הביאו הפ"ת יו"ד סי' ק"ה שאין לשער בכניסת יד לתוכו לפי שבמקום שכריסו של תנוק נכוית אין גדול נכוה בחום כזה א"כ גם הכא אפשר שגם במקום שהי' רבי רוחץ מ"מ כרסו של תנוק הי' נכוה ומקרי יד סולדת וא"כ מאי הקשו התוס' ואפשר ע"כ למשמע מדברי התוס' שאפשר באמת לשער בכניסת יד ולצדד בזה במקום צורך ויפה העיר] ועכ"פ כיון דבאוכל אמרי' חם מקצתו חם כולו א"כ אין להכשיר מצה הנאפית באופן זה שיהי' להעיסה חבור עם מצה הנאפה ויפה הורה כת"ה ולפלא שימצאו אנשים בעירו להרהר על הוראתו יסודתה קודש דתה"ק ולא אאריך בדברים על שמסופקני אם ישיג מכתבי במועד הנדרש אבל למותר כל אריכות בדבר הפשוט וברור: זכורני מהיותי בווין בזמן המלחמה ראיתי בהעברה בעיר פלורינסדרף הסמוכה לשם אפיית מצות ע"י מכונה כמו זו הנזכרת ולא הספיק לי לבא עד חקר תכונתה אך זאת ראיתי שעומד איש עם סכינו וחותך העיסות מצות במשך מרוצתם קודם שיגיע לתנור וע"כ יפלא מה שלא יעשו כן בעירו שהוא נקל לעשותו ולא די להם מה שמקילים להם בעירו לאכול מצות של מאשין שהגדולים בדור שלפנינו גזרו עליהם איסור ובמדינתינו נזהרים מהם עכ"פ יזהרו הם בחשש חמץ המפורש ויה"ר לחג כשר ושמח: ידידו. סימן מו ב"ה מ' למטמונים תרצ"ג. כבוד הרב הג' החריף ובקי חו"ס כש"ת מו"ה צבי הירשהארן נ"י אבד"ק יאווארזנא: לתשובת מכתבו עם שאלתו אם יש היתר למכור בפסח מיני שרק כחל ופירכוס הנקרא פערפומען שיש בהן תערובת חמץ וכבודו בקהל עדתו התיר להם על סמך המבואר בש"ע סי' תמ"ב סעי' ד' דדבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאקה מותר לקיימו בפסח ודעת הראב"ד ובעה"ט ז"ל ברמ"א שם שמותר אף באכילה והאריך בביאור הדברים ולדחות דברי המערערים על הוראתו זו: א) הנה במיני פערפומע שיש בהם מיני משקה בתערובת י"ש חמץ לכאו' שיש לדון הגם שאינם ראויים לאדם ואפי' לשתיית כלב מ"מ אפשר שיש מציאות ע"פ אמצעים החימים [חעמיא] להוציא את הרעל שבהם ויהיו ראויים לשתי' ובאופן זה יתכן שאין זה בכלל תערובת חמץ שאין ראוי' לאדם כגון התריאקה ואע"ג דעכשיו אינם ראויים לשתי' מ"מ הרי כתב בחו"ד סי' ק"ג דלא מקרי נפסל מאכילה כ"א בשגוף האיסור נפגם דכה"ג הוי נבלה שאינה ראוי' לגר ואף כשחזר ותקנו כבר פקע האיסור משא"כ בשאינו ראוי לאכילה ע"י שעירב בו דבר מר כתב הר"מ בהמא"ס דזה הוי שלכד"א אבל אין נוט"ל וממילא אם חזר ותקנו או שנטל הדבר מר מתוכו חוזר לאיסורו עיי"ש ולפי' י"ל דהכ"נ גם עכשיו כבר מקרי ראוי לאכילה כה"ג דאמר בעירובין (כ"ח:) לגבי שקדים המרים למ"ד זה וזה לחיוב דא"ר יוחנן הואיל וראוי למתקן ע"י האור עי"ש דמה"ט מקרי ראוי לאכילה לענין מעשר ולענין טו"א והכ"נ י"ל הואיל וראוי למתקן ע"י האור בהמצאת החימי יש בהן חיוב ביעור חמץ: ב) אבל נראה דכה"ג דאמר בשבת (נ"ח) ניטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהן ולאביי משום דהדיוט יכול להחזירו ולפירש"י מהני האי טעמא רק לענין שלא תפרח הטומאה שהיתה עליהן אבל לא שיקבל טומאה מכאן ולהבא ועיין תוס' שם, ולפי"ז נראה דהכ"נ שנאמר דהוי ראוי לאכילה לענין ביעור חמץ מטעמא שיכול להחזירו לטעמו ע"י הפרדת והוצאת הרעל זה יתכן רק באם נעשה התערובות בתוך הפסח שפיר אמרי' כיון דכבר חל עליו חיוב ביעור שוב לא פקע ג"כ אחר שנפגם מאכילה מטעם הואיל וראוי לאכילה ע"י הפרדה משא"כ בנעשה התערובות קודם הפסח שנאמר דו שו מחדש חיוב ביעור מטעם הואיל כמו דלא אמרי' שיקרא טומאה מכאן ולהבא מטעם הואיל הדיוט יכול להחזירה או מטעם הואיל וראוי להקישו ע"ג כ"ח ע"ש ודו"ק: ג) ובתוס' פסחים (מ"ו) הקשו בהא דאתה רואה של אחרים ושל גבוה אפי' אתי ליד גזבר דל"מ שאלה נימא הואיל א"ב פריק, ויתכן ליישב עפ"י סברא הנ"ל דלכאו' יש להעיר בהא דחלה שנטמאת דלר"א עובר בב"י משום הואיל א"ב מיתשל והרי כיון שנתחמץ אחר שנעשה תרומה ולא התחיל לאו דב"י כלל שוב מן הסברא דלא מהני טעמא דהואיל א"ב מתשל כמו דלא מהני הואיל שהדיוט יכול להחזיר לענין טומאה מכאן ולהבא רק שי"ל שאני הואיל א"ב מתשל כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ אם יתשל לא הי' תרומה כלל למפרע בכה"ג שוב אמרי' ג"כ הואיל דלא דמי להא דהדיוט יכול להחזירה דלא מהני לקבלת טומאה מכאן ולהבא משום דהתם אף לאחר דאמרי' הואיל אכתי קבלת הטומאה היא מכאן ולהבא אחר שניטל הענבל אבל הכא אחר דאמרי' הואיל א"ב מיתשל הוי חלות הלאו דב"י למפרע קודם שנעשה תרומה שהרי חכם עוקר למפרע, ולפי"ז מתורץ קו' התוס' דהואיל א"ב פריק לא אמרי' משום דהפדיון היא רק מהשתא ולמפרע הי' הקדש וכדאמר במנחות (מ"ח) חולין ממילא הוויין שוב ל"א הואיל דתיחול לאו דב"י מכאן ולהבא וכמו דלא מהני הואיל ויכול להחזירו לקבל טומאה מכאן ולהבא ודו"ק: ד) באופן דבנ"ד בתערובת חמץ שאינו ראוי לשתי' אע"ג דאיכא אפשריית להוציא את הרעל שבתוכן מ"מ כיון דהשתא אין ראויין לא מהני הואיל שיחול עליהן אי' ב"י מאחר שכבר נעשו אין ראויין לשתי' עוד קודם הפסח ולא חל עליהן אי' מעיקרא, ולכאו' י"ל ולדמות זה לחמץ שנפלה עליו מפולת דלשי' רש"י ור"ן צריך ביטול מדרבנן ולדעת הסמ"ק הביטול הוא מה"ת והיינו כיון דהחמץ ראוי מחמת עצמו לאכילה רק דדבר אחר מעכב והכ"נ בתערובות זה שהחמץ עצמו ראוי לשתי' זולת עירוב הרעל וזה אפשר להפריד באמצעית החימי, אבל נראה דשאני התם דלא נעשה שינוי ומעשה כלל בגוף החמץ רק שנפלה עליו מפולת שאפשר להסירו במרא וחצינא משא"כ ברעל שניתן בתוך המשקה עצמה הרי זה דומה להא דכיפת שאור שיחדה לישיבה וטחאה בטיט דמותר לקיימו בפסח כמבואר בגמ' ובש"ע סי' תמ"ב סי"ט וכ"כ בשד"ח חומ"צ סי' ה' בשם ס' אבן שתי' בקמח מעורב עם רעל ומים דאין עובר עליו בב"י מטעם הנ"ל: ומה שכתב מדברי המערערים בהוראתו זו מטעם די"ש עביד לטעמא אם שכ"כ בבאה"ט סי' תמ"ב ס"ק כ"ז אבל זה רק בנותן י"ש לגבינה כדי להעמידה משא"כ בי"ש לתוך המים או שאר דברים הפוגמים ועיין שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קל"א שהביא לזה משו"ת פנ"י סי' ח' די"ש במים או בשאר משקים הפוגמים בטל בס' דל"ה עבידא לטעמא ועוד דלא שייך עבידא לטעמא כ"א בנעשה לאכילה