חזון נחום ז

פי' הראשון בתוס' דכל שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא וכן יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לבני העיר יש לו מכר ע"פ זטה"ע ובב"י סי' קנ"ג מ"ש ע"ז דהרא"ש לא כ"כ עיי"ש, והנה לפי' זה אין המשך למה דאמר אח"כ בירושלמי עד כדון כשבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו דהרי לא איירי בזה עד עכשיו: אבל ע"פ האמור י"ל דמה דמשני אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן רצה לומר דאפי' הוי עכשיו בהכ"נ של רבים רק שתחלת בנינו הי' בשל עצמן בנין הדיוט אף שנעשה אח"כ בהכ"נ של רבים בקנין מ"מ יש לו מכר וההסבר דהרי הירושלמי דאמר בסמוך אני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו כבר הבאתי מה שדקדקו בו דאי קדושת בהכ"נ דרבנן הוי ספיקא דרבנן להקל רק דמכאן מוכח בשי' הירושלמי דקדושת בהכ"נ דאו' וכבר כתבתי דהירושלמי אזיל בזה לשיטתו דאמר סיתותן הוא גמר מלאכתן א"כ הא תינח בכה"ג שבנאו מתחלה לבהכ"נ אבל כאן בבהכ"נ של אלכסנדריי' שבנאו תחלה בשל עצמן לצורך הדיוט אף שנעשה אח"כ קנין רבים מ"מ כיון דליכא סיתותן גמר מלאכתן לצורך בהכ"נ שוב הוי קדושת בהכ"נ דרבנן ואין לחוש מספיקא בשל כרכין שמא אחד מסוף העולם קנוי בו דסד"ר להקל, ולכן מה יפה ההמשך בירושלמי דקאמר עד כדון שבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו והיינו כיון דקמתרצת לה דאיירי שבנו בשל עצמן לצורך הדיוט ואח"כ נעשה בהכ"נ של רבים ש"מ דפשיטא לך בכה"ג דבנאו לשם הדיוט והקדישה נאסר ומנ"ל הא ואמר נישמעינא מן הדא קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה בהכ"נ הדא אמרה בניי' לשם חצר והקדישה קדשה ודו"ק. [אח"ז כתבתי בתשו' במק"א והבאתי ירושלמי סוטה פ"ז מפורש דתשמישי קדושה קדושתן דאו' וא"כ למ"ש הר"ן דבהכ"נ הטילו עליו דין תשמישי קדושה מדבריהם והיינו דס"ל דכל תשמישי קדושה הוא רק דרבנן וכמו"ש הח"ס או"ח סי' ל"ח וא"כ להירושלמי דתשמישי קדושה הוא מה"ת ממילא גם קדושת בהכ"נ הוא מה"ת]: ומעתה י"ל דמ"ש בירושלמי דספסלה וקלטורה קדושת בהכ"נ עליהן הוא לשיטתו דקדושת בהכ"נ הוא מה"ת בבניינו וכמו קדושת המקדש לכן כל הנבנה מחובר בבהכ"נ יש לו דין בהכ"נ משא"כ לדידן דבהכ"נ גופי' יש לו קדושה רק מדין תשמישי קדושה מדבריהם שהטילו בו על שעשוי לומר בו דבר שבקדושה לא יכול לגרור אחריו קדושה לספסלין וכיפות שהם רק תשמישי מצוה ול"ה בכלל המחיצות דלתוכן עבידן לצורך דבר שבקדושה וליכא בהן איסור נתיצה כלל: ו) ואמנם הנה במג"א סוס"י קנ"ב בשם מהרמ"פ דאסור לנתוץ רק דבר מחובר ודבריו תמוהים כמו"ש בפמ"ג וח"ס או"ח סי' ל"ב שהוא נגד ש"ס ערוך (מכות כ"ב) דהשורף עצי הקדש לוקה משום לא תעשון וראיתי בשבילי דוד שכתב דבאמת בהכ"נ שהטילו בו דין תשמישי קדושה הוא. רק בבהכ"נ עצמו אבל ספסלי בהכ"נ רק תשמישי מצוה נקראים, ולפי"ז מדנתן המהרמ"פ טעם לפי שהם תלושים נשמע דספסלין וקתדראות המחוברים שפיר יש להן דין תשמישי קדושה בכלל גוף בהכ"נ וצ"ע: ז) ובשו"ת מהרש"ם הנ"ל כ' להוכיח דקדושת בהכ"נ דאורייתא מיומא (דף י"ב) דלמסקנא בין בהכ"נ ובין דכרכים אינו מטמא בנגעים דלא מקרי אחוזתכם ואי קדושת בהכ"נ דרבנן אין מהני להקל בשל תורה וכמו"ש הר"ן פ"ב דפסחים לענין דשיל"מ דאף דחמץ אסור לאחה"פ מדרבנן לא תקנו תקנתם להקל אלא להחמיר עד"ת וגם לטהר בנגעים הוי קו"ע ודאי א"י לעקור מד"ת ובע"כ קדושת בהכ"נ דאורייתא עיי"ש, אבל תמה אני שלכאורה במתכת"ה כמו בשעתו אישתמיט מיני' דברי הש"ס סנהדרין (ד' קי"ב) דא"ר חסדא מחלוקת במע"ש בירושלים דר"מ סבר מע"ש ממון גבוה הוא כו' אבל בגבולין ד"ה פטור מתיב רב יוסף מהא דמע"ש וכתבי הקודש יגנזו במ"ע אילימא בירושלים מי הוי עה"נ כו' אלא בעיר אחרת ואסקוה לגוה הא קלטוה מחיצות אלא לאו בגבולין כו' ועיין תוס' ב"מ (ד' נ"ג) דאע"ג דמחיצה לקלוט דרבנן מקרי שלל ירושלים לאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה, הרי מבואר דמשום קדושת מחיצות לקלוט דרבנן שוב ל"מ שללה רק שלל ירושלים לאכול דהוי ג"כ בקו"ע וא"כ הכ"נ שפיר בהכ"נ אינו מטמא בנגעים אע"ג דקדושת בהכ"נ דרבנן מ"מ מהני שלא יהא מקרי אחוזתכם דמשמעות שללה ואחוזתכם גדר אחד להם: ח) ובאמת הנה בהא דסנהדרין דפריך אר"ח דאמר בגבולין ד"ה פטור מחלה מהא דמע"ש וכתבי הקודש יגנזו עד דמשני לעולם בטהור ואסקוהו לגוה ונפיל מחיצות וכי ליתנהו למחיצות לא גזור, והרמב"ם פ"ד דעכו"ם ה' ט"ו הביא הא דמע"ש וכ"ק יגנזו ותמה הלח"מ כיון דהר"מ ז"ל פסק כר"ח דמע"ש בגבולין ממון גבוה הוא ופטור מחלה א"כ הי' לו לבאר דדוקא בנפול מחיצות כדאוקימתא דש"ס, ובמנ"ח מ' תס"ד התעצם בקו' זו: והנ"ל ליישב דהנה לכאו' יש סברא גדולה לומר דאפי' אי אי' אכילת מע"ש בגבולין דאורייתא מ"מ יהי' מקרי ממון הדיוט וגם ראוי לאכילה כיון דאיסורו רק משום ביטול מ"ע דפדי' דכתיב וצרת הכסף כתוס' מכות (ד' י"ט) א"כ ל"ה איסור רובץ על החפץ רק על האדם שלא יבטל המ"ע אבל המע"ש לעצמו יהי' מקרי ראוי לאכילה וממילא גם ממון הדיוט, אבל נראה מבואר דר"ח דאמר אבל בגבולין ד"ה פטור לא ס"ל סברא זו רק דע"י חיוב מ"ע שעל האדם מקרי המע"ש גופא א"ר לאכילה והוי ממון גבוה: והנה התוס' קידושין (ד' נ"ג) הקשו דאמרי' שם דלר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא אם קידש מקודשת אפי' בגבולין ובסנהדרין אר"ח דבגבולין ד"ה פטור מחלה ותירצו דהתם קאמר ר"ח דלאו עיסה הוא להתחייב בחלה משום דא"ר לאכילה, וראיתי בס' חזון נחום לתמורה שהקשה דא"כ מאי פריך בש"ס מהא דמע"ש וכ"ק יגנזו אילימא בירושלים מי הוי עה"נ כו' ואלא בעיר אחרת ואסקוה לגוה הא קלטוה מחיצות אלא לאו בגבולין ומאי קושיא נימא דמתני' ר"י הוא דמע"ש ממון הדיוט ואפי' בגבולין ור"ת דוקא לענין חלה קאמר דפטור משום שא"ר לאכילה: ט) ונראה לתרץ דבהסבר דברי התוס' קידושין ורש"י בסנהדרין שחדשו דבגבולין לענין אכילה מקרי אינו ראוי ובכ"ז ל"ה ממון גבוה נראה דכבר הקשו דאמאי בגבולין לא יהא מקרי ממון שלו משום הואיל דראוי להעלותו לירושלים דשם הוי ממון הדיוט לר"י (בשלמא מה דלא אמרי' הואיל א"ב מיתשל וא"ב פריק י"ל דל"א הואיל כזה דהוי נגד חיוב מצותו להעלותו לירושלים ולאכלו, ומתורץ בזה קו' התוס' פסחים (מ"ו) ממצה של מע"ש ורק לענין אינו נאכל בכל מושבות אמרי' בפסחים (ל"ח) הואיל א"ב פריק משום דהתם אמרי' אפי' הואיל אי לא קרא לה שם ואי אטמי כו' וכנראה שלזה כוונו התוס' בפסחים שם במה שסיימו וצ"ע בהנהו הואיל דכ"ש הואיל ולא קרא לה שם עכ"ל אבל זה קשה לר"י אפי' בגבולין יהי' מקרי ממון הדיוט וראוי לאכילה משום הואיל וראוי להעלותו לירושלים) ותירץ בשעה"מ ה' חו"מ דבגבולין דל"ח לאכילה לשום אדם ל"א הואיל כמו"ש התוס' עירובין (דף ל"ו) אך כתב דהתוס' בעירובין מחלפא שיטתי' ממה שהקשו בפסחים (מ"ו) בחמץ של הקדש שיעבור בב"י משום הואיל א"ב מיתשל עיי"ש, ולענ"ד דאין כאן חילוף שיטות כלל דהתוס' בעירובין שפיר כתבו לענין עירוב דבעינן סעודה הראוי' לאכילה וא"כ בהקדש דא"ר לאכילה לשום אדם ל"א הואיל שיהי' מקרי עי"ז ראוי