חזון נחום סח

שלעצמו דרובץ על האדם החיוב למנוע צעב"ח דאו' מדכתיב עזוב תעזוב כפירש"י (שבת קכ"ח) כן נראה בסברת הש"ג, ובאעו"ז או"ח סי' רס"ו העתיק מדברי המג"א שם דכמו שכתב הה"מ דהותר ביטול כלי מהיכנו במקום הפ"מ ה"ה דמותר טלטול מוקצה בה"מ ודחה זה, והנה להתיר טלטול מוקצה עכ"פ במקום צעב"ח כשי' הש"ג לכאו' משמעות להיתר בדברי הר"מ פכ"א מהל' שבת סוף ה"י וז"ל ומ"מ לא יניחן ע"ג בהמה משום צעב"ח דלשון ומ"מ היינו דעל כל אופן ואופן לא יניחן כו' אפי' ע"י טלטול מוקצה ועיין משנה ברורה או"ח שם בזה, אבל משום הפ"מ שיהי' מותר טלטול מוקצה לא מצאתי גם במג"א ורק טלטול קצת כגון פריקה בנחת: ה) ובהיותו בזה רחש לבי בהא דשבת (קנ"ד) גבי חמורו של ר"ג טעונה דבש ולא רצה לפורקה ולא להביא כרים וכסתות משום דקמבטל כלי מהיכנו ומקשה הש"ס והאיכא צעב"ח ומשני צעב"ח דרבנן, וראיתי בס' ט"ת שהעיר להפמ"ג או"ח סי' ש"ח ס"ק ס"ה דאפי' למ"ד צעב"ח דרבנן מ"מ בשבת דכתיב למען יניח הוי צעב"ח דאו' ותיקשי דא"כ אזיל לה תי' הש"ס הכא דצעב"ח דרבנן כיון דשבת לכ"ע דאו' דכתיב למען ינוח ועיין תוס' שבת (קכ"ב) ד"ה מעמיד מדרשא דמכילתא יכול לא יניחנו תולש כו' ת"ל למען ינוח אין זה נוח אלא צער: והנ"ל לתרץ דכבר הבאתי להקשות בהא דלעיל (קכ"ח) לגבי בהמה שנפלה לאמת המים דמביא כרים וכסתות דאמר דמבטל כלי מהיכנו צעב"ח דאו' ודחי דרבנן והק' באג"ט מהא דר"ה (ל"ב) בשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דלא אתי עשה דאו' ודחי ל"ת ועשה דרבנן והכ"נ דמבטל כלי מהיכנו בשבת הוי ל"ת ועשה דרבנן וכתבתי לתרץ, וכעת נ"ל ליישב באופן אחר והוא עפ"ד הפמ"ג הנ"ל דאפי' למ"ד צעב"ח דרבנן מ"מ בשבת הוי צעב"ח דאו' מדכתיב למען ינוח, ולפי"ז נראה דה"ה למ"ד צעב"ח דאו' אפילו בחול א"כ בשבת הוי דאו' מתרי טעמי ואיכא בה תרי עשה חדא משום דכתיב עזוב תעזוב שהוא אפילו בחול וחדא מדכתיב למען ינוח שהוא רק בשבת, ולפי"ז שפיר קאמר הש"ס דהותר מבטל כלי מהיכנו בשבת משום צעב"ח ואי דשבת הוי עשה ול"ת דרבנן הרי לעומת זה הוי צעב"ח תרי עשה דאו' ואתי ודחי ל"ת ועשה דרבנן ואע"ג דאין עשה דוחה עשה הוא משום דמאי אולמי' האי עשה מהאי עשה אבל הכא דמבטל כלי מהיכנו הוי רק ל"ת ועשה דרבנן שפיר אתי עשה דצעב"ח בשבת ודחי להו: ולפי"ז מתורץ היטב הסוגיא דשבת (קנ"ד) הנ"ל דמשני קסבר צעב"ח דרבנן ולא תיקשי להפמ"ג דצעב"ח בשבת דאו', דז"א דכיון דעכ"פ צעב"ח בחול דרבנן אף דבשבת הוי דאו' מ"מ שוב ליכא אלא חד עשה דלמען ינוח ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דרבנן דמבטל כלי מהיכנו ואע"ג דבצעב"ח בשבת מלבד העשה דלמען ינוח איכא ג"כ אי' דרבנן מצד צער הבהמה שאסור גם בחול ע"ז קאמר הש"ס דצעב"ח דרבנן לא דחי אף לאי' ל"ת דרבנן לחוד דמבטל כלי מהיכנו ואי משום העשה דלמען ינוח ביום השבת לא אתי חד עשה ודחי לתו"ע דרבנן כמו לגבי שופר של ר"ה הנ"ל ומיושב נכון מאוד: ו) ועפ"י האמור אתי שפיר שי' הש"ג שלמד דהותר טלטול מוקצה בידים במקום צעב"ח כמו שהותר מבטל כלי מהיכנו משום דאין לחלק כנ"ל דרק אי' ביטול כלי מהיכנו הותר דהוי לא אפשר ולא קמכוין רק משום דצעב"ח הוי תרי עשה עזב תעזוב ולמען ינוח ואתי ודחי ללתו"ע דמוקצה דרבנן: והנה בח"א כלל נ"ט הנ"ל כתב בבהמה שנפלה לגומא שבחצר וירא שמא תמות שם אפשר יש לסמוך על הש"ג להתיר טלטול מוקצה דאין לה שורש מה"ת משום צעב"ח, ולכאו' שיש לדון דאמת שכתבו התוס' (ביצה ד') דמוקצה הוי עיקרו דרבנן אבל הם סותרים למ"ש בתו"י (ביצה ג':) דלטעם מוקצה לא תיקשי קו' הש"ס התם דהוי סד"ר משום דמוקצה חמורה והוי כעין דאו' וכבר עמד ע"ז בפנ"י שם, וראיתי בשו"ת מהרי"א או"ח סי' קע"ד הק' השואל ג"כ אתו"י הנ"ל (מביצה י') לגבי מזה וזה אני נוטל דמקשה הש"ס מדין טומאה דרבנן דאמרינן יש ברירה והרי שאני מוקצה דהוי כעין דאו' וכתב בשו"ת הנ"ל לתרץ דטעם התו"י דמוקצה הוי אסמכתא מקרא והכינו את אשר יביאו שהרי רבה ס"ל מקרא זה דהכנה דאו' וילפינן יו"ט משבת עכ"פ לדידן בשבת דאיירי בי' קרא הוי אסמכתא דלא אמרינן בה סד"ר לקולא כתוס' שבת (ל"ד) לגבי עירובי תחומין, וע"כ התו"י כאן דקתני אי' שבת ואי' יו"ט יפה כתבו דלא תיקשי הא דספיקה אסורה דקאי לגבי שבת דהוי מוקצה כעין דאו' מאסמכתא, ומ"ש התוס' לקמן ד' דמוקצה הוי עיקרו דרבנן איירי במוקצה דיו"ט שאין לו עיקר בדאו', ולפי"ז מ"ש הח"א דיש לסמוך על הש"ג לגבי מוקצה שאין לה שורש מה"ת הרי אנן עסקינן לגבי מוקצה דשבת והיא יש לה עיקר בדאו', אך הנה הפוסקים לא חלקו בין שבת ליו"ט ואדרבה אמרינן בריש ביצה גבי שבת דחמירא סתם לן תנא כר"ש דלית לי' מוקצה יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בה סתם לן כר"י, א"כ נראה דמכש"כ שאין לומר דמוקצה דשבת יהי' חמור עוד ממוקצה דיו"ט לגבי ספק ומדלא מצינו להפוסקים לחלק בזה ש"מ דגם מוקצה בשבת מקרי אין לו עיקר בדאו' ושפיר כתב הח"א דאפשר יש לסמוך על הש"ג להתיר טלטול מוקצה במקום צעב"ח וא"כ מכש"כ בנדון כמו שאלתנו להתיר למשמש בבהמה לצורך רפואתה להקל צעב"ח דהוי בזה רק טלטול מקצת דלכ"ע מותר במקום צעב"ח כמבואר בש"ע סי' ח' דמדדין משום דהוי טלטול מקצתו וכמו"ש הה"מ ובמג"א סי' רס"ו סקי"ד הנ"ל דהותר פריקה בנחת דאיכא טלטול מקצת ושרי משום צעב"ח ועיין שו"ת מהרי"א או"ח סי' ס' להתיר ליטול הגרעין חטה מתוך גרון האוזא המסוכנת ומשום דהוי טלטול מקצת דשרי במקום צעב"ח ובשו"ת ב"ש יו"ד ח"ב סי' י"ב דמותר לישראל לאחוז הפרה בקרני' בשעה שחולב הנכרי אם א"א בענין אחר ומטעם צעב"ח: ז) ומ"מ בנ"ד נראה שאין ללמוד מהנ"ל להתיר להרופא טלטול מוקצה בבהמה של אחרים, ועיין מ"ש הא"ר או"ח סי' של"ד להסתפק במה שהתירו להציל מפני הדליקה משום דאין אדם מעמיד על ממונו אי שרי גם להציל בשל אחרים, ובשו"ת מהר"ם שיק סי' קנ"ד כתב דמשום דכל אדם מישראל מצווה עלי' להציל את חבירו מהפסד מקרא והשבותו לו דהוי בכלל השבת אבידה א"כ כיון דבמקום פסידא לא אסרו הי' ראוי ע"כ להיות יותר מותר לאחרים ועכ"פ כל שמותר לבעלים מותר גם לאחר עיי"ש וא"כ כ"ז בבהמת ישראל דוקא מה שאין זה בנ"ד: מלבד מה שכתבתי לעיל להסביר מה שהותר במקום צעב"ח משום דבשבת איכא בצעב"ח גם עשה דלמען ינוח א"כ כ"ז בבהמה שלו דמצווה על שביתת בהמתו ולא בבהמת אחרים ומכש"כ בבהמת נכרי, ובפרט שאין הדבר מוטל דוקא על הרופא ישראל ואפשר ברופאים שלא מישראל ועכ"פ שאפשר גם לרופא ישראל להוליך עמו משרת עכו"ם להפוך הבהמה לעת הצורך שלא יהי' הטלטול ע"י ישראל, ועוד דמשום צעב"ח שהותר הוא רק בהצלה ודאית וכאן אפי' דאתמחי גברא שהרופא מומחה לא אתמחי קמיע דאינו יודע אם ימצא סם המועיל לה ואפשר לא יעלה לו להציל מצעב"ח ועיין גם במג"א סוס"י ש"ה לענין להציל מעבירה שיש חילוק בין ודאי הצלה לספק הצלה וע"כ בנ"ד לא מצאתי און להתיר והשומר שבת כהלכתו נותנים לו משאלות לבו וריוח והצלה יעמד לו ממק"א: ידידו דוש"ת.