חזון נחום סה

הוא של הנכרי ואדעתא דנפשי' עביד וגם הכא הוא באחריות הנכרי עד שתתחלק הסחורה, והגם דבשאר דוכתי משום קבלת האחריות לחוד ל"ה כשלו דגול"מ לאו כממון דמי והא דש"ע או"ח סי' רמ"ו סעי' ד' בישראל שהשכיר שוורים לעכו"ם לחרוש בהם יש מתירים אם קבל עליו העכו"ם אחריות כתבו באחרונים דאין זה אלא לענין שיועיל ההפקר בינו לבין עצמו דודאי מפקירו בלב שלם כיון שאינו באחריותו וכ"ת הביא מס' ישועות מלכו דאין ראי' ממתני' דתרומות פי"א בכהן ששכר פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה דהתם דוקא כרשיני תרומה דרבנן אך לדבריו גם הכא לגבי טלטול מוקצה דרבנן ועוד ע"י אמירה לעכו"ם שבות לכאו' דתסגי בקבלת אחריות של הנכרי דהוי כשלו ועיין מג"א סי' תקפ"ו סק"ה בע"ז שקבל עליו אחריות דהוי כשלו ובשו"ת פמ"א סי' ק"ס הק' ע"ז מסנהדרין (קי"ב) דאמר מהו דתימא כיון דקביל עליו אחריות כדידי' דמי קמ"ל ובס' מעשה רוקח כתב דבר נכון ליישב זה דהתם גבי עה"נ לא שייך קבלת אחריות כלל מאחר שגם נכסיהם אובדים ובמק"א כתבתי בזה עכ"פ לנ"ד יתכן דסגי בקבלת אחריות של הנכרי לומר אדעתא דנפשי' קעביד: ה) אבל בלאה"כ יש להתיר בנ"ד דהגם דבש"ע סי' של"ד כתב יש מי שאוסר לומר לעכו"ם לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים כתב במג"א סי' ש"ז דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם ועיין בשו"ת ב"א או"ח סי' כ' הנ"ל בהיתר טלטול הדגים מן המצודה מה"ט דהוי הפסד גדול מחשש גנבה והביא ראי' מב"מ (ל"ב) דמקשה וטעינה אין בה חסרון כיס מי לא עסקינן אדהכי והכי בטיל משוקי' א"נ אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדי' אלמא דכה"ג מקרי חסרון כיס ועיין רמ"א או"ח סי' תקי"ח סעי' א' שמתיירא שלא יגנבו או שאר פסידא וא"כ כש"כ בנ"ד דאיכא הפסד גדול ע"י שהי' הגשם טורד וחשש גנבה ושיווי הסחורה עולה לסכום גדול הדבר פשוט להיתר בכה"ג שהוא מקרה בודד מחמת אונס שאיחרה העגלה לבא ע"י קלקול הדרך ורק שצריכין להזהר על להבא שלא יכוונו לבא בפנות היום ועיין מהרש"ם ח"ג בדף האחרון בשם שו"ת שמש צדקה יו"ד סי' י"א בכה"ג אע"ג שהסחורה של ישראל מ"מ כיון שלא כיוון מתחלה לכך ולא ציוה להעכו"ם שיביאם בשבת אם הישראל מוסר לו המפתח כדי להניחם שם הוי כמציל מידו שמותר ובשו"ת ב"ש או"ח סי' ל"ה כתב דאף שמלשון הרמ"א משמע דאם הישראל נותן לו המפתח לפתוח אוצרו הוי כאומר לו מ"מ אם בע"ג הוא בקבולת אף דלבית ישראל גם זה אסור כבסי' רמ"ד סעי' ה' ורנ"ב סעי' ב' אבל הכא שרוב בקבולת ליכא מ"ע בכה"ג שהמנהג שבע"ג עצמו הוא הפורק והישראל אומר לו כלום עיי"ש וא"כ בנ"ד ההיתר מיוסד מכל הני צדדים: ו) מ"ש בישוב קו' התוס' שבת (ס"ט) ד"ה א"ק אשר לא תעשינה שהק' דמנ"ל לר"ל דרבנן בעי שגגת לאו וכרת הא איהו ס"ל כמונבז דשגגת קרבן לחוד שמה שגגה וכתב לתרץ ע"פ הירושלמי ר"פ שבועות שתים דלר' יוחנן אפי' התרו בו ולקה חשוב שגגת כרת שמה שגגה לקרבן וקשה דהרי ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן ועל מה יביא עוד קרבן רק ר' יוחנן לשיטתו במכות (כ"ג) דאמר חלוקין עליו חביריו על רשב"ג דלא נפטרו מידי כריתתן, אבל ר"ל מסתברא לי' דבעו רבנן שגגת לאו דלא יכול לומר כר"י אפי' הזיד בלאו ושגג בכרת שהמשמעות אפי' התרו בו ולקה דהרי קיי"ל דח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן עכ"ד, ולכאו' יפה העיר, אבל אין מוכרח דאם יאמר ר"ל אפי' הזיד בלאו שיהי' משמעותו אפי' הותרו בו ולקה כמו דס"ל לר' יוחנן שהרי בשבועות (ל"ז) גבי הזיד בשבועת הפקדון איבעי' להו כיון דבמזיד מחייב קרבן ל"ש אתרו בו ל"ש לא אתרו בו או דלמא היכי דאתרו בו מלקי לקי קרבן לא מחייב וא"כ הכ"נ לר"ל אליבא דרבנן אף אם יסבור דאפי' בהזיד בלאו מ"מ ה"מ היכי דלא אתרו בו, ובעיקר הערתו מהא דח"כ שלקו שיפטור מקרבן קדמו בבי"צ יו"ד ח"א סי' קנ"ח שהעיר כן בדברי הירושלמי הנ"ל ודחה זה דלא עדיף מחייבי חטאות שעבר עליהן יוה"כ דחייבין עיי"ש. איברא דלכאו' י"ל דשאני התם דיליף בכריתות (כ"ה) חטאים דומי' דפשעים דעל קרבן לא מכפר יוה"כ משא"כ בח"כ שלקו, אבל שם (ריש דף כ"ו) אמר התם ממונא הוא ופירש"י דבתשלומי ממון לא שייך כפרה א"כ הכ"נ אין במלקות כפרה לתשלומי ממון דחטאת אע"פ שמכפר על הכרת עצמו, גם יש חילוקים בדין ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן שהר"מ בפיה"מ מכות (פ"ג) כתב דדוקא בשעשה תשובה ובמל"מ פי"ז דסנהדרין כתב דדוקא בשאינו מחוייב מלקות ולקה אז נפטר מכרת ועיין ת"ס או"ח סי' קע"ה ובי"צ יו"ד סי' מ"א: ובישוב קו' התוס' שבת (ס"ט) הנ"ל יתכן דמה דאמר רבא הכא מ"ט דר"ל א"ק אשר לא תעשינה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה י"ל דרבא לשיטתו בכריתות (כ"ה) דתני ר"ח קמי' דרבא אשם תלוי בא על הנבילה והא מני ר"א דאמרו לו כו' אמר רבא מ"ט דאמרו לו א"ק אשר לא תעשינה בשגגה ואשם וא"כ לדידי' על כרחו קרא דאשר לא תעשינה פירושו דוקא ששגג בלאו שהרי בא"ת שבא על הנבילה ליכא כ"א לאו לחוד ואיך מייתי קרבן אם לא ששגג בלאו וע"כ רבא לשיטתו אמר כאן בשבת (ס"ט) בטעמא דר"ל מהך קרא גופי' דבעי שגגת לאו ודו"ק: סימן לד שוכט"ס לכבוד ידידי הרבני הנגיד המופלג החסיד מו"ה משה לעזר נ"י: מכתבו עם שאלתו הגיעני והגם שאין משיבין באו"ה זולת לרב מרא דאתרא, אבל אבטח במידת ישרו שלא ישתמש בזה להתעבר על ריב, גם שאין הענין סובל ויכוח ותעצומות כמו שיבואר לכן נמצאתי לתשובתו: ע"ד השאלה אם יש אופן היתר לעשיית גבינה ביו"ט היכי שלא הי' אפשר מעיו"ט שהחלב לא הי' קפוי ורו"מ הביא מ"ש המג"א בסי' תק"י מפני שדרך לעשותו לימים רבים הוי עובדא דחול וכתב הפמ"ג דלטעם הט"ז מותר בלא אפשר מעיו"ט משא"כ לטעם המג"א ורו"מ האריך בזה: א) והנלע"ד הנה מה שהכריח להמג"א להוסיף טעם משום עובדא דחול נראה שהוא על יסוד דברי התוס' שבת (צ"ה) שהקשו דנפל ביתו ביו"ט יהי' מותר לבנותו ביו"ט משום מתוך דמגבן שהיא תולדה דבונה ותי' דאסור מדרבנן משום עובדא דחול כי היכי דאסור טחינה והרקדה ולכאו' אכתי תיקשה מהמבואר בר"מ פ"א מה' יו"ט ה"ב דבנה ביו"ט לוקה וכבר עמדו בזה המפורשים גם מהא דביצה (ל"ב) בנין קבע אסרה תורה כו' עוד העירו משבועות (ט"ו) דא"א לקדש מזבח בשתהל"ח בעצרת משום דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט הרי שבנין ביו"ט אסור מה"ת: אבל כוונת התוס' שהרי בלשון קושיתם שכתבו וז"ל דאפי' לא יהי' מותר מדרבנן אלא בלא אפשר א"כ נפל ביתו ביו"ט יהי' מותר לבנותו כו' מפורש שיטתם דאי הי' אסור עכ"פ מדרבנן גם בלא אפשר שוב ממילא לש"ל מתוך ואסור שלא לצורך מה"ת וכחקירת הפמ"ג בפתיחה לה' יו"ט וט"א מגילה ובט"ע ולכך שפיר תירצו דאסור מדרבנן משום עובדא דחול ורצונם לומר דגם מגבן אסור מדרבנן אפי' בלא אפשר ממילא שוב אסור בנין ביו"ט מה"ת והדברים עתיקים, ולפי"ז דברי המג"א לכאו' הם נובעים ממקום