חזון נחום נח

דאז כמו שיה' נקרא שם הישראל אח"כ על ימי החול כן נקרא שם הנכרי השוכר ליום השבת, וגם כאשר הפירמא על הסטאציע בודאי אינו של ישראל כ"א של הגעזעלשאפט "לימאנאווא נאבעל" לא נקרא עליו שם ישראל כלל, ע"כ נלענ"ד שיש להתיר ע"י שט"מ דמשכיר לו הזכות והרשיון לימי שוי"ט ע"ד שכתב המג"א סי' רמ"ד סקי"ח שמוכר לו הורמנא בעלמא שיש לו מהמלך, ועיין שו"ת חס"ל מהדו"ת או"ח סי' כ"ז בנידון כעי"ז לענין להעמיד אבנים של הממשלה אם מותר לישראל למכור בקבלנות לנכרי שיהי' במקומו בעסק זה, וכתב דאע"ג דמלאכת תלוש בפרהסיא הוא כמלאכת מחובר דאסור בקבלנות, מ"מ כיון שאין האבנים של ישראל רק שהתחייב א"ע בקיבולת וכיון שהוא שוכר לנכרי במקומו אף שאיננו ממחה את הנכרי אצל הממשלה להכירו במקומו מותר וראי' ממ"ק (י"א) האריסין והחכירין והקבלנים יעשו אחרים בשבילן ופירש"י כשהאבל אריס וחוכר אצל אחר שרי לשכור פועל אחר במקומו ולפי המבואר בתוס' שבת (י"ז) ד"ה ואין ובירושלמי מדמי אי' מלאכת שבת בקבולת לאי' מלאכת אבל ע"י אחר וכיון דבאבל התירו בכה"ג ה"ה בשבת ועיין מ"ש בשו"ת אמרי יושר סי' מ"א בענין טראפיק צד היתר משום שהסחורה איננו של ישראל גם דהוי כדין מכס, וכתב לחדש דבמכס שהצריכו קבולת הוא רק היכי דאפשר אבל אם א"א מותר בשכיר יום וה"ה בטראפיק א"כ בנ"ד מכש"כ בכה"ג שכל הריוח לשבת הוא של הנכרי, ואמנם בעיקר דברי האמרי יושר לענ"ד לא צדקו דבריו במחכ"ג עפ"י שבארתי לעיל הטעם דמותר במכס אף שמסבב האונס לעצמו משום דהאי' רק משום מ"ע וסמך מירו' פ"ב דכלאים כנ"ל וא"כ הא תינח בקבלנות משא"כ בשכיר יום ליכא היתרו דהפסד משום דמסבב לעצמו: אמנם לדעת דכ"ז הוא רק באופן הנזכר שהסטאציע עם הרשיון הוא של הנכרי המשכיר אבל לא היכי שהוא של ישראל עצמו ובכאן יש ישראל המשתדל לפתוח לו סטאציע שלו גליתי לו שמשום זה יהי' ההיתר קשה לשבת, ובימים אלו נשאלתי ע"כ מרב א' בנדון הסטאציע וכתב שבעיר באכניע הוא פתוח בשבת ע"י שט"מ, בודאי נעשה עפ"י היתר בי"ד ובודאי אין הסטאציע קנינו של ישראל או אפשר עפ"י אופן ההיתר של הנוב"ת סי' כ"ט הנ"ל ע"כ פשוט בנ"ד שהפירמא הוא של הגעזעלשאפט נראה שיש להתיר ע"י שט"מ: והנני בזה ידידו דוש"ת. סימן כט ב"ה ל"ב למב"י תרצ"ז. שוכט"ס לכ' ידנ"פ הרב הגאון החסיד כש"ת מוהרש"א מיללער נ"י אבד"ק לאבאווא: שמחתי עם מכתבו בדברי תורתו ממתקים ומחמדים, ואשר ישאל בעצתי בענין שט"מ לשבת על טראטש לחתיכת עצים זעגמאשין, כבר כתב כת"ה בביאור יפה לענין זה, ואשר אני אחזה בזה: א) בנוגע לאיסור מדינא באמנה שהמג"א סי' רמ"ג סק"ב השיג אב"ח וקיים דברי הב"י בלשון הטור הלכך מותר בקבלנות שצ"ל בהבלעה תחת בקבלנות, ומשום דבמרחץ שהישראל מרויח אסור קבלנות מדינא ועיין ט"ז סק"ב, ובש"ע הרב פסק ג"כ כהמג"א אבל בהג"ה כתב דבקו"א חזר בו דליכא איסורא רק משום מ"ע, ובתוס' שבת עשה פשרה לחלוק דהיכי שהעכו"ם נוטל מכל היסק שכר בזה הדין כהב"ח דאע"ג שהישראל נהנה מ"מ גם העכו"ם נהנה ועד"ז כתב ג"כ בח"ס סי' נ"ט, וביא"פ הק' על התוס"ש בלשון הב"ח אבל בגוף הדין אינו חולק וענוב"ת סי' ל"ח, אך בח"ס שם הוסיף לקיים ב' הגירסות בקבלנות ובהבלעה דשניהם מעכבים והיינו שיטול הנכרי מכל עשרה בישולים כו"כ בעבודה דידי' כדי שלא ירבה תוס' מרובה על העיקר בשביל הישראל, ובשו"ת מהר"ם שיק סי' צ"ו כתב דבלאה"כ נצרך שיהי' בהבלעה משום דמה שבאין האנשים ומשלמין בעד כל עבודה השכר הוא לבעלים והוי שכר שבת שלא בהבלעה דמה שעכו"ם מערב אח"כ המעות יחד ונותן לבע"ב משום זה לא מקרי בהבלעה כמבואר באו"ח סי' ש"ו וא"כ ההכרח כמו"ש הח"ס לשכור את הנכרי בקבלנות בהבלעה על עשר או מאה כור ויהי' רשות לו לשבות ולעשות בכל עת: ב) ובענין הקבלנות מה שאומן הראשי יש לו ג"כ פועלים שכירי יום כתב בח"ס סי' ס' דלא איכפת לן בהכי משום דהפועלים אדעתא דהאומן אדוניהם עבידי ולא אדעתא דישראל וכ"כ במהר"ם שיק סי' צ"ח לגבי מלאכת טחינת רחיים אבל הנה בש"ע הרב כתב דלא מהני מה שהאדריכל לבדו הוא בקבולת ושאר האומנים שכירי יום ובאמרי יושר ח"ב סי' קנ"ז כתב להחמיר כדבריו, ולפי"ז מאוד קשה דין קבולת בזמנינו, ועיין ט"ז סי' רמ"ד סק"ב שהק' אמ"ש בתוס' דבית רגילים בשכירי יום ועינינו רואות שרגילין בקבלנות וראיתי בס' לקט מהרי"ט לה' שבת הביא מס' לחמי תודה שכתב ע"ז דאמת שהאדריכל הוא בקבלנות אבל הפועלים שכירי יום המה עיי"ש מ"ש בזה אבל לדברי ש"ע הרב הנ"ל כן הוא דבכה"ג לא מקרי קבלנות: ג) רק באופן שיש היתר מדינא בקבלנות נשאר עוד איסורא משום מראית עין וגם משום חה"ש כמג"א סי' רמ"ד סק"ח, והנה מצד איסורא דמראית עין מבואר בש"ע סי' רמ"ג סעי' ב' דאם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכיר או ליתן באריסות ליכא משום מ"ע, ובלבו"ש על הט"ז סק"ב כתב דה"ה באם המנהג בקבלנות אבל בלבו"ש לקמן סי' רמ"ד על הט"ז סק"ב חזר בו בשי' הט"ז רק דגם במנהג בקבלנות אסור, ובמ"ז סי' רמ"ג סק"א וסי' רמ"ד סק"ב כתב דלטעם התוס' דהמראית עין הוא שמא יאמרו שהוא שכיר יום וכמו"ש במג"א סי' רמ"ד סק"ה מותר בנתפרסם בקבלנות דשוב לא יחשדוהו בשכיר יום משא"כ לטעם הר"ן דמחזי כשכיר יום שאין יודעים לחלק בין קבלן לשכיר יום אסור אפי' בנתפרסם רק שהפמ"ג כתב דדעת הר"מ דלא כהר"ן רק שהחשש שמא יאמרו וצ"ע דמפורש בר"מ פ"ז מהיו"ט ה' כ"ה כתב שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ"ל, הרי אדרבה ס"ל להר"מ כטעם הר"ן דמחזי כשכיר יום ועיין מהרש"ם ח"ב סי' קע"ב שלא הביא מדברי המ"ז אבל כנראה שנתכוון לזה ועיי"ש שהביא מס' משנה ברורה דדעת כמה ראשונים דאפי' דרכן של בנ"א בקבולת מחזי כשכיר יום כיון שהבעלים נוטלים כל הריוח ולא שרי אלא בדרכן באריסות: ד) גם מלבד האיסור דמראית עין איכא מצד חה"ש במלאכת פרהסיא כמו"ש במג"א סי' רמ"ד סק"ח דבזה"ז אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא תה"ש ורק באריסות שיש להנכרי חלק בעסק ליכא תה"ש משא"כ בקבולת, והחשש תה"ש שכתב המג"א מבואר בפיהמ"ש להר"מ סופ"ק דע"ז ועיין המהר"ם שי"ק סי' ק' מ"ש על הסתירה שבח"ס סי' ס"א שכתב שהחשש תה"ש בזה הוא חומרת המג"א שהמציא מדעתי' ובסי' נ"ט הביא מהר"מ בפיה"מ שכ"כ, והנה הגם שבסי' נ"ט כתב הח"ס דבזמנינו שנפוצי ישראל בארצות הצפון הקרים בימי הקור והוצרכו להחם התנור בית החורף ע"י נכרים סוברים