חזון נחום נז

כמו הפרת האב בנדרי בתו עיי"ש ועי' תב"ש סי' י"ז לגבי בהמה מסוכנת של עכו"ם דלקנות לכתחילה לא שרינן, ועכצ"ל דהכא שאני כיון שהאיסור רק משום מ"ע התירו אף בכה"ג שקונה לכתחלה וברמ"א יו"ד סי' ק"ח ס"א לענין דבר שמותר בדיעבד אסור לקנות אצל עכו"ם דהקני' מיקרי לכתחלה ובשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקע"ח לגבי אי' שנתבטל בס' שאסור לקנות מן העכו"ם דהוי כמבטל אי' לכתחלה, מ"מ בדין המכס התירו לקנות לכתחלה כיון שאין האיסור רק משום מ"ע. וסמך לזה נראה מירו' פ"ב דכלאים ה"א כל סאה שי"ב רובע ממין אחר ימעט ומקשה הירו' דהא אין מבטלין אי' לכתחלה ומשני תמן את מרבה לבטל אי' תורה ברם הכא את מרבה לבטל מראית עין, מבואר דאיסור שהוא משום מ"ע מותר לבטל לכתחלה וע' שו"ת רע"א סי' רי"ח ובציר"ש מה שהעיר מש"ך יו"ד סי' ס"ו סדק י"א לפ"ז הכ"נ במכס מותר לקנות לכתחלה אף דקני' הוי כעין מבטל אי' לכתחלה לשו"ת הרדב"ז מ"מ באי' משום מ"ע ליכא אי' מבטל לכתחלה הכ"נ מותר לכתחלה ליכנס לאונס פסידא שמותר בדיעבד ודו"ק בהערה זו: ולפי"ז נראה דשפיר שרינן ג"כ כעין מכס אף במניעת הריוח, דאחר שכבר עשה העסק שהריוח ברור, הוא לו כהפסד ומותר לו ג"כ ליכנס בזה לכתחלה כנ"ל כיון שנוגע רק לאי' מ"ע דבזה הוי קונה להריוח כמו הפסד ועיין ב"י או"ח סי' תקל"ט ב' דעות בדין ריוח ברור אי הוי כהפסד וע' דע"ת סי' י"ז שהעיר מזה לדברי התב"ש הנ"ל, ויש להעיר קצת מהא דמ"ק (י"ד) דפליגי בלהרויח מר מדמי לי' כלשוט ומר מדמי לי' כלמזונות וע' נה"מ סי' ש"ו מ"ש מהשמ"ק והראב"ד מהא דב"מ (ע"ב) מאן דיהיב לי' זוזא לחברי' ופשע ולא זבין לי' משלם כדקא אזיל אפרוותא דזיל שפט דאע"ג דהוי רק מניעת הריוח כיון שסמך ע"ז והריוח ברור הוי כהפסד באופן דגם בנ"ד אף שהוא מניעת הריוח כיון שהוא ריוח ברור הוי כדין פסידא דמכס שהתירו באי' משום מ"ע: ולכאו' הרי גם בדין מכס שהתירו הוא מטעם דאי לא שרית לי' אתי לידי אי' דאו' דבסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב כמו"ש הב"י וע"כ כתב באמת בטו"ז סי' רמ"ד סק"ו דחומרא דאתי לידי קולא הוא דבמכס של אוכלין שא"צ לכתוב יהי' אסור. אבל לענ"ד י"ל בזה דכבר נודע מ"ש הרמב"ן פ' אמור בפסוק שבתון זכרון תרועה שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברים שאינן מלאכה כו' ובח"ס בהשמטות לחו"מ סי' קצ"ה שביאר דנושא ונותן בחנות הוא מחלל שבת באי' המפורש כנ"ל והוא מפורש בקרא דנחמי' (י"ג) ומ"ש בכ"מ דאי' מקח וממכר בשבת הוי דרבנן היינו באקראי אבל הקובע מו"מ ופותח חנותו בשבת איכא אי' מה"ת עיי"ש: ואמנם נראה ברור דכ"ז רק בישראל הפותח חנותו בשבת עביד אי' תורה אבל במושיב עכו"ם בחנותו בודאי ליכא בזה כ"א דין אמירה של שבות בעלמא היכא דליכא כתיבה דמשום הטורח בשבת ליכא אי' כ"א בישראל עצמו אבל ליכא בזה משום אמירה לעכו"ם כ"א על המלאכה היכי דאיתא או על השבות אבל לא על הטורח של עכו"ם תדע דהרי הסמ"ק ל"ת ע"ה הביא ממכילתא דאמירה לעכו"ם אסור מה"ת מקרא דלא יעשה דכתיב ביו"ט כלומר אפי' ע"י אחרים עיין טו"ז סי' רמ"ג סק"ג רק דאנן ס"ל דהוא אסמכתא בעלמא, א"כ כ"ז במלאכה עצמה דכ' בה לא יעשה אבל היכי דליכא לא מלאכה ולא שבות רק על הטורח עצמו שאין הגוף שובת ליכא משום אי' באמירה לעכו"ם, ונראה ממילא דה"ה לטעם פרש"י שבת (קנ"ג) דאי' אמירה לעכו"ם הוא מדין שליחות עיין ב"מ אהע"ז סי' ה' או לפרש"י ע"ז (ט"ו) שהוא משום ודבר דבר (ובשו"ת תו"י סי' נ"ג העיר שיהי' האי' משום ודבר דבר ובאמת מבואר כן בפרש"י ועשו"ת רע"א סי' י"ז בפירש"י ביצה ל"ז), עכ"פ לכל הטעמים ליכא דין אמירה לעכו"ם שבות כ"א על המלאכה בחיוב ולא על השלילה מה שאינו שובת וז"פ, ולפ"ז מתורץ קו' הט"ז הנ"ל דגם במכס דליכא כתיבה שפיר התירו משום דליכא מלאכה דאו' לגבי הנכרי וגם שייך לומר לגבי הישראל דאי לא שרית לי' אתי לידי אי' דאו' דאע"ג דליכא כתיבה מ"מ לגבי הישראל יהי' אי' דאו' משום דפותח חנותו כדברי הרמב"ן ואיכא שפיר תרתי לטיבותא ע"ד שכ' החת"ס סי' נ"ח שאינו מצוה לעכו"ם לעשות עבורו אלא שבות בעלמא ואי לא שרית לי' אתי ישראל לידי אי' דאו' ודו"ק: ובלא"ה כתב המג"א סי' רמ"ד סקי"ז דאפי' במכס של אוכלין שאין כותבין מ"מ מותר משום דהוי כמציל מידם וכבר הבאתי משו"ת מהר"ם שיק דבכה"ג בנ"ד הוי ג"כ כמציל מידם, עוד נ"ל בנ"ד דהפמ"ג סי' רמ"ד בא"א סק"ח כתב לענין פתיחת המקולין בשבת ע"י נכרי די"ל דלא חיישינן לחשדא של אמירה לעכו"ם במו"מ שהוא שבות ולא רצה להתיר בפרסום וקצתם אמרו שמנהג להתיר עיי"ש וע' בי"צ יו"ד ח"ב בק"א סי' ו', ובאמת בשו"ת מהר"ם שיק סי' ק"ו הביא מס' תורת השלמים דנהגו בטבחי ישראל שלוקחין בשוי"ט נער עכו"ם בקבולת בפני זקני ת"ח למכור במקולין שלהם ולית מאן דחשש לאי' עכ"ל, אך כבר העיר בנוב"ת או"ח סי' כ"ט בסברא הנ"ל שי"ל דלא חיישינן לחשדא של שבות דשבות אבל הרי חזינן גבי מכם דהוי ג"כ חשדא של שבות דשבות מ"מ הי' אסור בקבולת משום מ"ע לולא הטעם של הפסד גדול כמו"ש המג"א סי' רמ"ד סקי"ח ועכ"ז כתב הנו"ב להתיר שם בעסק החנות באופן שישכור לנכרי החנות עם החירות (עיין ח"ס סי' נ"ח) והנכרי ישב לבדו בחנות ואפי' בימות החול לא ישב שם יהודי עמו לסייע לו במכירה עכ"ד וכ"כ בח"ס חו"מ סי' קצ"ה אות ג' דאם כל השבוע אין זכר להעכו"ם עם הישראל רק ביום השבת ישב שם העכו"ם הרי הערמה ניכר שהעכו"ם הוא הפועל ושוכר שלו וזה אסור עכ"ל ועיין ח"ס סי' נ"ח דאם השותפות נעשה רק משום היתר שבת קשה לסמוך דודאי איכא מ"ע, אך במהר"ם שיק סי' ק"ז כתב דהיכי דהנכרי מכניס ומוציא גם בימי החול שוב אין קפידא עיי"ש, ולפי"ז נראה דבנ"ד שהוא ג"כ רק חשדא של שבות דשבות דבעסק הסטאציע ליכא כתיבה כלל שחשבון הנמכר גלוי ע"י המורה (זייגער) יש להקל ואפי' שהנכרי לא ימכור כ"א ביום השבת ג"כ מותר דרק בנדון של הנו"ב שהישראל נוטל ריוח בתורת שותף צריך להיות היכר מימי החול שגם הנכרי שותף משא"כ בנ"ד שלוקח הנכרי כל הריוח מיום השבת וליום הזה הוא עסק שלו א"כ א"צ היכר כ"א למה שהוא ליום הזה, ואף שמבואר בשו"ת אחרונים שאין זה מספיק להתיר מה שכל הריוח של יום השבת הוא של הנכרי עיין אר"ח סי' רמ"ג משו"ת כ"ס ומהרי"א ואין הספרים תח"י נראה דשאני התם לגבי בית אופה בבית של ישראל משא"כ בנ"ד שהסטאציע הוא של הנכרי המשכיר לישראל וכמו שהוא השוכר מהפירמא כן הישראל משכיר לנכרי על יום השבת שיהי' שלו ליכא ג"כ משום מ"ע כמו בשותף המבואר בסי' רמ"ה במג"א דליכא משום מ"ע: ובאמת מטעם זה לחוד מפני שהסטאציע הוא של הפירמא יש לדון להתיר עפ"י המבואר ברמ"א סי' רמ"ג ס"ב דאם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו ובש"ע הרב ז"ל סעי' ט"ו באופן שלא התעסק בהם כלל אלא חזר והשכירו מיד לעכו"ם אחר, רק דשאני הכא שאינו משכיר לעכו"ם כל העסק כ"א לימי השבת ויו"ט ובימי החול שם הישראל נקרא עליו, מ"מ יש צד קולא באופן שיהי' התחלת פתיחת החנות ביומו של נכרי על ידו