חזון נחום נב

הרמ"א דבשעה"ד יש לקרות ולברך ובפמ"ג סי' קמ"ג סק"ח דסמכינן ע"ז בדיעבד דעכ"פ דוקא בשעה"ד גמור שאין להן ס"ת אחר כלל: סימן כה. לכ' ידידי הרב הה"ג חו"ב טובא מו"ה מיכל האלענדער נ"י דומ"צ בק' טארנא: ע"ד שאלתו חוקר לדעת במה דקיי"ל בש"ע או"ח סי' פ"ה סעי' ב' דאפי' להרהר בדברי תורה אסור בבהכ"ס ובית המרחץ ובמקום הטינופת והוא המקום שי"ב צואה ומ"ר עכ"ל, היאך הדין כנגד מי רגלים לחוד אם מותר להרהר בד"ת או אסור כמו בצואה וראיתי דבריו בטו"ט כדת של תורה, ונחזי אנן: הנה בברכות (כ"ו) כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות דאמר רבא אר"ס אר"ה ל"ש אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו מבואר מלשון המשנה כמה ירחיק מהן ומן הצואה דאפי' מן מ"ר שהוא דרבנן דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד מ"מ צריך להרחיק מלא עיניו כמו בצואה ומבואר להדיא בר"מ ה' ק"ש פ"ג ה"ח כמה ירחיק אדם מצואה ומ"ר כו': ואמנם לענין הרהור אי אסור כמלא עיניו אפי' בצואה הוא במחלוקת הרא"ש והרשב"א ז"ל דלהרא"ש קרא דלא יראה בך ערות דבר קאי רק אערוה ובצואה ליכא כ"א משום והי' מחניך קדוש כסוגי' דשבת (ק"ן) ולהרשב"א לא יראה קאי נמי אצואה ואפי' בחדר אחר כל שרואה אסור מה"ת, ובשיטת הרא"ש מה שצריך להרחיק מלפניו כמלא עיניו י"ל שהוא מה"ת דכל שרואה מלפניו הוא בכלל מחניך או דהוי רק דרבנן, ויש נפ"מ דלהרא"ש גם הרהור אסור כמלא עיניו עכ"פ מדרבנן אבל להרשב"א דאף חוץ לד"א כמלא עיניו דהוי כרשות אחר ואיסורא רק משום לא יראה שוב מותר הרהור כגמ' דשבת (ק"ן) דכתיב ערות דבר דהיינו דיבור דוקא הוא המתבאר מרא"י ברכות ופמ"ג סי' ע"ט: ב) והנה לכאו' תיקשי בשי' הרא"ש דהרהור אסור במלא עיניו מירושלמי דברכות (פ"ג) הובא בט"ז סי' ע"ט ר' אילי וחביריו הוי יתבין קמי' פונדק ברמשא אמר מהו למימר כאן מילי דאורייתא א"ל כיון דאלו הוי יממא הוי חזי' מה קמן ברם כדין אסור, ונראה דנהי שי"ל דמה שהי' פוסק הוראה בנתינת טעם בדברי תורה לא אמר זה במקומו רק כשהלך משם אמר הטעם, אבל אכתי מדיתבי רבנן התם הא ת"ח אל יהלך במבואות המטונפות ש"מ חוץ לד"א הרהור שרי כן הוכחת הפמ"ג בסי' ע"ט וא"כ לכאו' תהוי תיובתא בשי' הרא"ש ז"ל דגם כמלא עיניו הרהור אסור דאיך יתרץ מה דיתבי התם רבנן: ג) והנ"ל בזה בישוב הירושלמי דהנה במחלוקת הרא"ש והרשב"א אי לא יראה בך ערות דבר קאי גם אצואה י"ל דהוא בפלוגתא בירושלמי פסחים פ"ז הי"ב דר' אימי בשם ר"ל מייתי ראי' דמחילות שתחת ההיכל חול מתניתא אמרה כן מדורה היתה שם ובהכ"ס של כבוד כו' א"ר יוסה וכי צואה טומאה והלא אינה אלא נקיות, מבואר שיש מקום סברא דגם צואה יש בה מגדר טומאה או תיעוב וע"כ למד מזה שהי' בהכ"ס במחילות דלא נתקדשו ור' יוסה פליג דצואה אינה טומאה אלא נקיות, ונראה לפי"ז דפליגי בסברת הרא"ש והרשב"א הנ"ל דלשי' הרשב"א דלא יראה בך ערות דבר קאי גם אצואה הרי שיש בה סרך וגדר טומאה הוא דברי ר' אימי אבל ר' יוסי ס"ל דצואה אין בה אלא משום נקיות ומשום דלא יראה רק אערוה ולא אצואה: וראה כוזרי מאמר ב' פרק ס"א מה שכתב בהתרת הספק שתסתפק הנפש למה זה המותר העצמי והוא ש"ז עם היותו כולו רוח מטמא, מה שהשתן והצואה עם כיעור ביתו אינו מטמא עיי"ש באופן דבזה פליגי בירושלמי אם יש בהם עכ"פ גדר סרך טומאה או שהוא לגמרי רק משום נקיות ודו"ק, שו"ר כמו מפורש ברמב"ן פ' תצא וז"ל וטעם כיסו הצואה כטומאה שמטמא את מקומה ותהי' בוקעת ועולה אבל אסור לראותה בעת התפלה כו' הרי כדברי הרשב"א דקאי לא יראה אצואה והוא מטעם סרך טומאה, ולדברי הרמב"ן העירני ב"א הרב הג' החו"ב עצום מו"ה יעקלי טורקל נ"י: ונראה עוד עפי"ז דהירושלמי ברכות פ"ג הנ"ל אזיל בשיטת ר' אימי דירושלמי פסחים האמור, והוא דבירושלמי ברכות שם ה"ה בעון קומי רבי אבוה מפני מה פורשים מצואתן ומימי רגליו ארבע אמות א"ל מפני שמחשבותיו רעות א"ל ולא קטן הוא א"ל ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו כו' והיינו דס"ל שצואה ומ"ר אין בהם משום נקיות לחוד רק שי"ב מגדר טומאה או תיעוב מפני שמחשבותיו רעות והוא כסברת הרשב"א דקאי עלי' ג"כ קרא דלא יראה דקרי להו ערות דבר: ד) ולפי"ז מתורץ היטב מה דלא תיקשי בשי' הרא"ש מירושלמי דברכות שם דמבואר דהרהור מותר חוץ מד"א, ולהנ"ל יתכן דשפיר סמך הירושלמי עובדא דהוה תיבי רבנן קמי פונדק ברמשא לדברי ר' אבוה דלעיל דמרחיקים מצואה אמר מטעם דמחשבותיו רעות, והוא בשיטת ר"א בירושלמי פסחים וסברת הרשב"א דמלא עיניו הוא משום לא יראה בך ערות דבר ממילא לא נחתינן שיהי' מלא עיניו בכלל מחניך וש"מ דהרהור מותר ושפיר יתבי רבנן התם, אבל שיטת הרא"ש הוא דלמאי דמסיק ר' יוסה בירושלמי דפסחים דצואה אינה אלא משום נקיות יוצא מזה חומרא דגם הרהור אסור דהוי בכלל מחניך עכ"פ מדרבנן ודוק: ה) ולכאו' יש להעיר דאדרבה מדברי הירושלמי ברכות יש הוכחה לשי' הרא"ש מדקאמר שם מכיון דאילו הוי יממא חזי' לי' ברם כדין אסור, ואי כשי' הרשב"א דהאיסור במלא עיניו הוא רק משום לא יראה בך ערות דבר הרי מבואר בש"ע סי' ע"ה סעי' ו' דכנגד ערוה מותר לקרות בלילה דבראי' תלה רחמנא והא לא חזי' לי' והא דבצואה אסור אפי' בלילה כמבואר בסי' ע"ט משום והי' מחניך קדוש, וא"כ תיקשי להרשב"א מירושלמי דמבואר דגם חוץ לד"א אסור בלילה, אך י"ל למ"ש בראש יוסף ברכות (כ"ד) שכתב דעל כרחו גם להרשב"א אסור במלא עיניו אפי' בלילה כדברי הירושלמי ומטעם דלפניו כל מקום שאפשר לראות מחניך קרינן בי' ומשוה"כ לא מהני עצימת עין או לילה וצ"ל דחזר בו הרשב"א לבסוף ממ"ש תחלה דחוץ לד"א הוי רשות אחרת דזה לאחריו ולא לפניו עיי"ש: אמנם לפי"ז שוב תיהדר הקו' בירושלמי דאיך הוה יתבי רבנן התם הרי ת"ח לא יהלך במבואות המטונפות דאין לתרץ כנ"ל דחוץ לד"א דהוא משום לא יראה מותר הרהור שהרי לפי מה שחזר הרשב"א גם חוץ לד"א איכא משום מחניך קדוש וצע"ג: ו) אבל הנלע"ד שיש ליישב דברי הירושלמי בין להרא"ש והרשב"א ז"ל, דהנה בהא דמבואר בשבת (ק"ן) דמשום מחניך קדוש אפי' הרהור אסור והיינו אע"ג דקיי"ל דהרהור לאו כדבור דמי מ"מ הכא לא כתיב דבור, מ"מ טעמא בעי דאמאי יהי' הרהור אסור כיון דלא עביד כלום ואפי' דיבורא לא עבדי ובאמת אמרי' בזבחים (ק"ב:) דלאונסו שאני דלא עביד איסורא בהרהור אבל אפי' שלא באונס מה טעם איסור בהרהור ונראה דהרהור דאסור הוא רק משום הואיל דדבור כה"ג דאמר בעירובין (ל"ח:) עכל"פ רבנן עלי' דריב"נ אלא בישן