חזון נחום מז

דאסור בחרבנו לתשמיש מגונה היינו אע"פ שבטלה קדושתו מ"מ דבר בזיון אסור וכמו שיבואר וכה ראיתי בא"א מהדו"ת לאו"ח סי' קנ"ג שכתב וז"ל קרקע עולם שבבהכ"נ אולי אין חל עלי' קדושה עכ"ל משמע דר"ל אפי' בבנינו וא"כ מכש"כ בחורבנו: ובהגהת הג' מטארנא ז"ל שם כתב בכוונתו דאין בקרקע קדושה שהוא ע"פ האו"ז ה' בהכ"נ דאם עשו אה"ק משן סלע המחובר מעיקרו, אין קדושה חלה עליו כמו דאין מעילה במחובר לקרקע עיי"ש ויש להעיר דא"כ אפי' בהכ"נ גופי' איך יהי' בו דין תשמישי קדושה להר"ן במגלה לפמ"ש הש"ך חו"מ סי' צ"ה דבית הוי כקרקע ועיין מג"א סי' תרל"ז סק"ז ובב"ב ס"ו אמר שאני פשוטי כ"ע דרבנן דתלוש ולבסוף חברו כקרקע הוי לגבי דרבנן ועיין פסחים כ"ו שאני היכל דלתוכו עשוי והק' המפורשים דהרי גם שלכדה"נ אסור מדרבנן וכתב בשו"ת משיב כהלכה יו"ד סי' ט"ז לתרץ ע"פ קו' המל"מ דבלאה"כ הרי מחובר אע"ב מעילה רק דתלוש ולבסוף חברו ל"ה כקרקע ע"כ משני שפיר הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי דהוי שלכדה"נ ואסור רק מדרבנן ובדרבנן תלובס"ח הוי כקרקע ודפח"ת, ולפי"ז הכ"נ אי נאמר דתשמישי קדושה הוי רק דרבנן וכמו"ש בח"ס או"ח סי' ל"ח תיקשי דלא יהי' לבהכ"נ אפי' דין תשמישי קדושה מדרבנן כיון דבדרבנן תלובס"ח כקרקע ובמחובר ליכא דין תשמישי קדושה להאו"ז ודע"ק הנ"ל והיא הערה נכונה, (ראה מה שכתבתי בזה לעיל סי' י"ג, עכ"פ מבואר בדעת האו"ז ודע"ק דקרקע בהכ"נ אין לו קדושה אפי' בבנינו וא"כ מכש"כ בחרבנו: ואמנם לא כן מבואר במג"א סי' קנ"ג סקט"ז שכתב דלכך מותר לסתור בהכ"נ בבנאו אחרת משום דעדיין בקדושתה שאין בידן להפקיע קדושתן והעצים והאבנים והקרקע בקדושתי' קיימי ואסור להשתמש בהן וגם למכרן כו' אבל יותר נראה עיקר שהדבר מבואר בר"ן מגלה פ"ג והוא תלוי במחלוקת שי' הרמב"ן והר"ן ז"ל שם דשי' הרמב"ן הוא דקדושת בהכ"נ עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד וכתב וז"ל ולפיכך בהכ"נ כל זמן שבני העיר רוצים בו נוהגין בו קדושה אפי' בחורבנן שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו הלכך כשמכרוהו זטה"ע שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר מרוצים מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי כו' אבל כשנמלכו בני העיר למכרו ולשתות בו אפי' שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעת קדושתו ממנו כסוכה וכלולב לאחר זמנן עכ"ל, הרי כתב מפורש דאפי' בחורבנו כ"ז שלא נמכר כדינו לא עבר זמן מצותו לפי שראוי לחזור ולבנותו וא"כ אפי' הקרקע לא נפקע מקדושתו, כ"ז לדברי הרמב"ן אבל שי' הר"ן הוא דבהכ"נ לא משום תשמישי מצוה רק כיון שעיקרו עשוי לומר דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם כו' לפי"ז י"ל דהיינו דוקא בבנינו לפי שראוי לומר דבר שבקדושה אבל בחרבנו פקע קדושתו וכמו שכתבתי לעיל דלא עדיף מקרקע המקדש דלא קלע"ל ורק שאסור להשתמש בו דבר מגונה או אפי' שאר תשמישים של הדיוט כמבואר בסי' קנ"ג סעי' י"א ומצאתי בשו"ת רשמי שאלה סי' א' שכתב שהוא מה"ט דלאו אורח להשתמש בו להדיוט כגמר' ע"ז נ"ב: ד ולפי"ז בנוגע לחקירה הנ"ל אם יש חיוב בבנין בהכ"נ מחדש לבנותו דוקא על מקום הראשון י"ל דתלי' בשיטות הנ"ל דלפי שי' הר"ן שנראה דאין בקרקע של בהכ"נ בחורבנו קדושה יותר מכש"כ להדע"ק דאפי' בבנינו כן. ודאי שאין חיוב וקדימה לאותו המקום לבנות עליו משום דרק דבר מגונה אסור להשתמש בו אבל לש"ל דקנה מקומו בקדושה משא"כ לשי' הרמב"ן שכתב מפורש דאפי' בחרבנו לא נפקי קדושתו כ"א אחר שמכרו כדין שנמלכו שלא לבנותו ולהפקיע קדושתו וכמו"ש גם במג"א סקט"ז הנ"ל דהעצים והאבנים והקרקע יש בהן קדושה וכן נראה מש"ע סי' קנ"א סעי' י"א דבהכ"נ שבח"ל ג"כ צריך תנאי להשתמש בחורבנו אפי' שלא לתשמיש מגונה יתכן שפיר שהחיוב לבנות על מקום הראשון שקנה מקומו בקדושה, שאם יבנה במקום אחר הרי הוא עושה המלכה שלא לחזור ולבנות במקום הראשון נמצא שעושה בזה הפקעת הקדושה ושלא ע"ד מכירה שיכנסו הדמים תחתיו בקדושה, וגם א"כ משוה"כ יהי' החיוב לבנות במקום הראשון ועם אותן העצים ואבנים לפי מה דאמר (סוכה כ"ז) ושווין שאם נפלה שחוזר ובונה בחוש"מ מהו דתימא האי אחריתא הוא ואינה לשבעה קמ"ל, ובתוס' שם דקמ"ל כיון דבדידי' קעביד איהו הוא משמע לפי שבונה אותה באותן עצים ובס' עין אלי' על ע"י במס' זבחים קפשיט מינה באמר בית זה ינפל ואח"כ בנה באותן עצים הבית הזה אסור, ולפי"ז לפי שארז"ל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאילו חרב בימיו א"כ הכ"נ החיוב לחזור ולבנות הבהכ"נ מקדש מעט על מקום הראשון ובאותן עצים ואבנים דאז הוי כאלו לא חרב מתחלה רק אפי' נאמר דבמה שבונה במקום אחר ל"ה עדיין המלכה שלא לחזור ולבנותו משום דאפשר לבנות כאן וכאן ואין כאן יאוש לגמרי מלחזור ולבנות במקום הראשון, מ"מ משום הא לחודא יהי' החיוב לבנות על מקום הראשון משום שכבר קנה לו קדושה מתחלה כן י"ל לכאו', אבל באמת נראה דאפי' אם נאמר דקרקע בהכ"נ קדוש גם בחורבנה מ"מ היינו רק שאסור להפקיע קדושתו אבל לא מצינו שיוטל החיוב על האדם להוסיף עליו בקדושה לבנות עליו והרי אי בעי לא הי' בונה כלל א"כ אפי' כשבונה יוכל לבנות במקום שירצה וכשו"ת פנ"י הנ"ל, ובפרט אם נתמעט המקום שיהי' החיוב להוסיף לבנות ממקום אחר ולצרף בודאי שלא מצינו: ה) וראי' לזה שהרי אפי' לגבי קרבן אמרי' בתמורה י"א באומר רגלה של זו עולה תמכר לצרכי עולות ודמי' חולין חוץ מדמי אבר שבה וכ"פ הרמז"ל פט"ו ממעה"ק ה"ב ותיקשי לפימ"ש הר"מ שם ה"ד בבהמת השותפין שהקדיש א' מהן חצי' וחזר ולקח חצי' שקדושה וקרבה משום דבע"ח אין נדחים א"כ הכ"נ באומר רגלה של זו עולה יהי' החיוב עליו לחזור ולהקדיש המותר שתהי' כל הבהמה קדושה וקרבה ולמה אמר שתמכר לצרכי עולות, אע"כ דאפי' בשלו אין חיוב עליו להוסיף בנדר וקדושה בכה"ג שעדיין אינו ראוי להקרבה שהקדיש מתחלה רק אבר אחד, והכ"נ בקרקע בהכ"נ שחרב מכש"כ שאין החיוב לקנות ממקום אחר ולצרף להוסיף בקדושה ואפי' משלו ליכא חיוב כמו בהקדש אבר והיא ראי' נכונה: ו) איברא דלכאו' הרי ביומא ס"ד במפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהם עומדין איזה מהן שירצה יקרב דברי חכמים ר' יוסי אומר מצוה בראשון ואם הי' השני מובחר ממנו יביאנו הרי דפליגי אי מצוה בראשון ולאו דוקא בקרבן כן אלא ה"ה בכל המצות כמו שלמד מזה בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קכ"ה מובא בשע"ת סי' תקפ"א לענין ש"צ ובעל תוקע שהי' חולה ביום ר"ה ואח"כ נתחזק ונתרפא ושני הש"צ שווים במעלה דתלי' בפלוגתא זו אי מצוה בראשון וקיי"ל כחכמים דאיזה שירצה יקריב אבל זה בנמצא הראשון אחר הפרשה ושניהם עומדים אבל בנמצא קודם הפרשה גם חכמים מודו שמצוה בראשון ואין להפריש אחר תחתיו וא"כ נדון שאלתינו הוא ממש דין דפסח שאבד דכה"ג מצוה בראשון הוא המקום הנבחר מתחלה שכבר ראינו בבנינו, גם הרי בתמורה כ"ג אמרי' בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרי' לי' התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים כו' וקי"ל כחכמים דאמרי' התכפר באבודה משום תקנה שלא תהי' מתה וא"כ הכ"נ אם נאמר דקרקע בהכ"נ נשאר בקדושה אפי' בחורבנו כדברי הרמב"ן והמג"א