חזון נחום מו

הרמב"ם ז"ל מקרא דכתיב ששאלו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו', וכבר תמהו הראשונים ז"ל דתשובתם בצידם לפי שהם טמאים ומזה הי' להרמב"ם ז"ל הוכחה דשו"ז על טבו"י דשרץ ואשו"ז על טבו"י דמת וא"כ לכך כאשר ראו שטמאי שרץ טבלו ושחטו וזרקו עליהן והם שהיו טמאי מת וטבלו ג"כ ונדחו שאלו שפיר למה נגרע אבל אי כשיטת הראב"ד ז"ל דהמעשה הי' קודם טבילה א"כ למה שאלו למה נגרע הרי גם על טמאי שרץ אשו"ז עליהן קודם טבילה: וא"כ מתורץ היטב דלמ"ד ערל כטמא אתיא קראי שפיר אף אי אמרי' דשו"ז על טבו"י דמת ומעשה הי' קודם טבילה, דהרי כבר כתבתי לעיל דלהך לישנא ביבמות דלא נשבה רוח צפונית כי היכי דלא נבדור ענני כבוד היו ישראל במדבר ערלים אף בשנה שני' קודם חטא מרגלים משום דפריעה נאמרה בסיני ובמדבר לא פרעו מפני הסכנה ובמקנה מפרש כן דברי התוס' בקידושין מ"ש דבמדבר שלא עשו כ"א פסח אחד בשנה שני' משום שהיו ערלים היינו דכוונתם על מילת עצמן שלא פרעו ומה שעשו פסח בשנה שני' כשהם ערלים הי' עפ"י הדיבור כמו"ש התוס' קידושין שם לתי' הראשון וכמו"ש הרא"ם פ' בהעלותך שהפסח נעשה אז עפ"י הדיבור וא"כ ממילא ניחא למ"ד ערל כטמא מה שנדחו אז בשנה שני' טמאי מת מלעשות הפסח אע"ג דגם הטהורים היו ערלים וערל כטמא מת, מ"מ הערלות הותרה אז עפ"י הדיבור, וא"כ לפי"ז למ"ד ערל כטמא שפיר ס"ל דשו"ז על טבו"י דמת ומעשה הי' קודם טבילה ולא קשה קו' הכ"מ למה לא שאלו קודם שחיטת הפסח משום דלמ"ד ערל כטמא א"כ גם הטהורים הי' עליהם טומאת מת מחמת ערלות רק דערלות הותרה עפ"י הדיבור לכך הטמאים לנפש אדם סברו דכמו ששחטו את הפסח הטהורים שיש עליהם ג"כ טומאת מת מערלות כמו כן גם הם שטמאים לנפש אדם לא יגרעו ומותרים לשחוט הפסח, וע"כ לא שאלו קודם שחיטת הפסח: וגם ניחא לדידי' מה ששאלו למה נגרע אף שתשובתם בצידם לפי שהם טמאים משום דיפה שאלו כיון דכל ישראל במדבר הם ערלים שהם כטמאי מת א"כ גם אנחנו למה נגרע אף קודם טבילה ומרע"ה, אמר להם שידחו דרק טומאת ערלות הותרה עפ"י הדיבור ולא טומאת מת קודם טבילה, אבל אחר טבילה באמת שו"ז בטמאי מת אם נאמר דערל כטמא והראי' מדערל משלח קרבנותיו וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שהיו ערלים ושלחו קרבנותיהן ודוק היטב: סימן כא ב"ה ח' סיון תרצ"ה. שוכט"ס לכבוד ידנ"פ מחו' הרב הגאון מפורסם חריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה אלי' תאומים פרענקל האבד"ק נ"י פשעווארסק: למרבה עונג הי' לי יקרתו מעולפת ספירים להשתעשע בדברי תורתו הנחמדים וטרדות הימים קודם החג וגם שעמדתי באמצע ענין בתשו' על דבר נחוץ לשעתו המה שמנעוני מלהשיב על אתר ועתה באתי: ע"ד בהמ"ד הוא הקלויז מהה"ק ר' אברהם משה זצ"ל שהיתה זה כחמשה שנים לשריפת אש וע"פ חק הממשלה נלקח רוב המקום לדרך הרבים ולא נשאר מקום להעמיד בית תפלה כפי הצורך רק שהי' אופן לקנות מקומות משכנים ולצרף אבל הנה נמצא בשוק עוד מגרש מבית הנשרף הנקרא "נשמה הויז" מה שהשאיר אחד קרן קיימת לטובת נשמתו כפי הרשום בפנקס הקהל משנת תקס"ב מהגאון מאוה"ג ר' סענדר זצ"ל מסאטנוב בהיותו לאב"ד בעירו והמקום הזה שהוא בשוק יש לחוש בו שאם לא יבנה ימכר ע"י הממשלה ויבאו זרים בנחלה וע"כ רבים יאמרו שטוב לבנות הבית נשמה ולעשות הקלויז בעלי' ובזה יתקיימו שניהם ויש חוששים שיותר החיוב לבנות הקלויז על מקומו הראשון דחזי לאצטרופי ע"י קנין מקומות מהשכנים לפי שכבר קנה מקומו בקדושת בהמ"ד והוא מקום שהתפללו בו אבותינו: א) כת"ה חתר חתירה למצא מקור נפתח להתרת הספיקות בתוס' נופך דברי חן חפש ומצא בשו"ת פנ"י סי' ד' מ"ש דאין חשש לבנות בהכ"נ במקום אחר והביא ראי' מגמ' דאמר לא לסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי כו' מבואר דאחר הבנין מותר לסותרו אע"פ שישאר מקום הראשון פנוי וכתב דמעשים בכל יום שבונים הבהכ"נ במקום אחר ואין פוצה פה וכן עשה בעצמו במקומו ק"ק הורדנא והיא העובדא בשו"ת פנ"י שם סי' ז' ושוב מצא בשו"ת ב"ש או"ח סי' כ"ה שהביא לשו"ת פנ"י אבל יותר מצא מפורש בר"מ פי"א מה' תפלה הי"ב וז"ל אין סותרין בהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה עכ"ל הרי מפורש דבונין אפי' במקום אחר, והנה אין הס' שו"ת ב"ש אתי וגם הס' שו"ת בר לואי מהדו"ת או"ח סי' ה' שהביא בזה לא נמצא אתי: אבל הנה מה שהביא מפורש שאין קפידא לבנות במקום אחר המעיין בשו"ת מהר"ם לובלין סי' נ"ט שנשאל על מקום בהכ"נ אם מותר להוציאו מקדושתו ע"י מכירה עי"ז שמצד השררה והכומרים עכבו בידם באמרם שהוא קרוב לבית תפלות שלהם כו' עד שלסבה זו הוכרחו להניח מקומם הראשון ולבנות במקום אחר ונשאר המקום הראשון חרב ופנוי כו' שמזה נראה שאם לא מהכרח הסבה הי' חיוב קדימה למקום הראשון ושו"ת מהרמ"ל הנ"ל הביאה במג"א סי' קנ"ג ס"ק ל"ז: ב' ואמנם נראה שיש לדון בזה משני ענינים חובת המקום וחובת גברא, הנה מצד חובת המקום לקדושתו לבלי להניח אותו שמם וחרב לומר שתהי' קדושת המקום מושכת החיוב לבנות עליו מחדש המקום קדוש נראה ודאי דליתא משום דבהכ"נ שחרב י"ל דאין בקרקע קדושה יותר מן הדין, ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הכ"מ והראב"ד ז"ל דלשי' הר"מ פ"ו מבה"ב הט"ז דאע"ג דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל הוא רק בשאר א"י אבל קדושת מקדש וירושלים קדשה לע"ל שהרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים כו' לפי"ז ה"ה לגבי מקדש מעט מתני' היא במגלה (כ"ח) ועוד א"ר יהודה בהכ"נ שחרב אין מספידין בתוכו כו' ואין עושין אותו קפנדריא שנ' והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין ובש"ע או"ח סי' קנ"א סעי' י' דאפי' לאחר שחרבו בקדושתן הן עומדין, ובסעי' י"א דאסור בחרבנו לתשמיש מגונה כגון זריעה וחשבונות של רבים א"כ לשי' הר"מ הנ"ל הוא מן הדין שלא בטלה קדושתו כמו בבהמ"ק אחר שחרב שקדשה לע"ל מהך קרא גופי' אבל לשי' הראב"ד דאין חילוק בין מקדש וירושלם לשאר א"י דבכולהו לא קלע"ל א"כ כש"כ בהכ"נ שחרב דאין קדושה בקרקע, ומה דבמתני' במגלה כ"ח דא"ר יהודה בבה"כ שחרב דקדושתן כשהן שוממין י"ל משום דיסבור ר' יהודה דקדשה לע"ל ראה מה שכתבתי בחיבורי "משמרת להבית" בחלק תוס"ש דמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ה"ה דס"ל קלע"ל שלא הי' כח בכיבוש מלחמה להפקיע מקדושה וא"כ ר"י לשיטתו במנחות ס"ז דס"ל אין קנין אבל למה דקיי"ל לא קלע"ל בקרקע המקדש א"כ מכש"כ בקרקע בהכ"נ לאחר שחרב, ומה דמבואר בש"ע