חזון נחום מה

משום דמאיס וא"כ ברייתא דהערל והטמא אתי' ככ"ע וכן מ"ש רבינו ז"ל בה' מע"ש הערל כטמא ואם אכל מע"ש לוקה אפי' לרבנן הוי האי דינא מג"ש דא"ר יצחק התם מנין לערל שאסור וכו' וכן הא דפסק רבינו ז"ל דערל משלח קרבנותיו ואינו ראוי בעצמו להביאו משום דמאיס עיי"ש: וא"כ לפי"ז עולים לנכון דברי רבינו ז"ל דאע"ג שפסק טמא מת אינו משלח קרבנותיו מ"מ ערל שפיר משלח קרבנותיו משום דערל ל"ה כטמא ורק דאינו ראוי לבא לעזרה משום דמאיס לכך משלח קרבנותיו: ח) אך מעתה תיקשי לר"ע דמרבי מקרא דאיש איש ערל כטמא לכל מילי א"כ איך משכחת לדידי' הא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וכן הא דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן הרי ישראל במדבר לבד שבט לוי היו ערלים וערל הוי כטמא מת דאינו משלח קרבנותיו: ולכאו' אליבא דר"ע מצינו לתרץ כנ"ל כיון דע"כ הא דערל משלח קרבנותיו מיירי רק בערל שמתו אחיו מחמת מילה כמ"ש התוס' הנ"ל במנחות וכ"ד דאל"כ קשה הא בעי סמיכה וא"כ לא קשה ג"כ מהא דהוי כטמא דהרי ערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא כתוס' דחגיגה הנ"ל, ומה שהקשיתי מכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן י"ל דג"כ ל"ק אליבא דר"ע לפי ש"ס חגיגה (ד' ו':) דתניא עולת תמיד העשוי' בהר סיני ר"א אומר מעשי' נאמרה בסיני והיא עצמה לא קרבה ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע"א הן הקריבו אותה, וכבר נודע מה שהקשה בזה המל"מ מש"ס מ"ק הנ"ל דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן והכא אמר דרק שבטו של לוי הקריבו ועיין בט"א מ"ש בזה דבאמת ר"ע לא ס"ל דשלחו קרבנותיהן וא"כ אליבא דר"ע ל"ק כלל גם מערלי מדבר דהרי לשיטתו באמת לא שלחו קרבנותיהן אבל אכתי לא נפלה קושי' הראשונה וכחומה נצבה מהא דמצינו בכ"מ דערל וטמא משלחין קרבנותיהן דאף לתוס' שכתבו דמיירי רק בערל שמתו אחיו מחמת מילה מ"מ גם ערל כזה הוי כטמא דמה שכתבו התוס' בחגיגה דערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא ותירצו בזה הא דאיצטריך מיעוט לערל גבי פסח משום דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דל"ה כטמא והוא לפי פירש"י בזבחים (ד' כ"ב) עכ"ד, הנה דבריהם תמוהים דרש"י ז"ל בחגיגה שם פירשו בעצמם בהא דערל פטור מן הראויי' דמיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה וזה מוקמינן שם רק אליבא דר"ע דערל כטמא וגם ביבמות במתני' דערל לא יאכל בתרומה פירש"י שם דמיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה והתוס' בעצמם שם קיימו פירש"י ואמתני' שם אמר ר"ע דה"ט משום דערל כטמא הרי דהתוס' בעצמם ע"כ ס"ל דגם ערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי כטמא וכבר דיבר מזה בט"א שם וא"כ הקו' אליבא דר"ע דס"ל ערל כטמא איך משכחת לה הא דערל משלח קרבנותיו ועל כרחו מזה ראי' דר"ע ס"ל דגם טמא מת משלח קרבנותיו דהרי ערל הוי ג"כ כטמא מת ומשלח קרבנותיו: ט) ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הלח"מ שהקשה להרמב"ם ז"ל דפסק דאין שו"ז את הפסח גם על טבו"י דמת א"כ מאי אמר ר"ע לר"א הזאת ט"מ יוכיח ומאי תשובה הוא זו הרי אפי' אחר הזאה לא ישחטו עליו הפסח ולכך אינו דוחה את השבת, ולפימ"ש מתורץ דהרמב"ם שפיר ס"ל דאין שו"ז על טבו"י דמת אע"ג דמקרי ראוי לאכילה דאינו מחוסר מעשה עוד מ"מ גלי קרא דטמא מת חמיר מכל טומאות ואינו משלח קרבנותיו אפי' אחר טבילה והא דערל משלח קרבנותיו משום דלא לכל מילי מרבי ערל כטמא משא"כ ר"ע לשיטתו דס"ל ערל כטמא לכל מילי ועכ"ז ערל משלח קרבנותיו א"כ מוכח דגם טמא מת משלח קרבנותיו וממילא יכול לשלוח גם פסחו לעזרה עכ"פ אחר טבילה דרק קודם טבילה אינו משלח פסחו משום דמחוסר מעשה ומקרי אינו ראוי לאכילה ובפסח בעינן ראוי לאכילה אבל עכ"פ אחר טבילה דליכא טעם זה גם פסחו משלח אחר דחזינן בשאר קרבנות דגם קודם טבילה ט"מ משלח קרבנותיו וא"כ ר"ע לשיטתו שפיר אמר הזאת ט"מ יוכיח ודוק: י) ובזה מתורץ גם קו' הב' שהביא האו"ח מיבמות דא"ר יוחנן ערל מקבל הזאה כו' שכן מצינו באבותינו בעשור לא מלו משום חולשא דאורחא כו' ולהרמב"ם ז"ל אפי' אי מלו בעשור ש"מ דערל מקבל הזאה דאל"כ היו טבולי יום בע"פ ואשו"ז על טבו"י דמת, ונ"ל הנה התוס' ביבמות שם תמהו דמאי ראי' צריך דלמא לא יקבל ערל הזאה אפי' לר"ע דמרבה ערל כטמא דהא טמא מקבל הזאה דמי חטאת שנטמאו מטהרין: והנה תמיהתם יש לתרץ עפימ"ש בתוס' חגיגה (ד' כ"ג) דהא דמי חטאת שנטמאו מטהרין היינו רק בשאר טומאות אבל בטומאת מת נפסלו וא"כ הכ"נ לר"ע דערל כטמא בכל טומאות דכתיב בקרא דאיש איש וה"ה טומאת מת דכתב בהאי קרא והנוגע בכל טמא נפש לכך צריך קרא דערל מקבל הזאה. וראיתי בישר"י שם שכ"כ, ולפי"ז מתורץ היטב קו' הנ"ל דשפיר אמר הש"ס ביבמות דאין ראי' דערל מקבל הזאה כ"א דנאמר דבעשרה לא מהול משום חולשא דאורחא ולא קשה דהרי אפי' בעשרה מהול ע"כ היו טבו"י בע"פ ואשו"ז על טבו"י דמת וע"כ דערל מקבל הזאה זה אינו דאדרבה אי הוה אמרי' דערל אינו מקבל הזאה, אז ממילא הוה אמרי' באמת דשו"ז סל טבו"י דמת והיינו דאילו היו יכולים למול בעשרה אז הוה אמרי' דערל אינו מקבל הזאה ומטעם דערל כטמא מת ובטומאת מת אין מי חטאת שנטמאו מטהרין, ואע"ג דלרבנן דפליגי עם ר"ע ס"ל דלא מרבינן ערל כטמא לכל מילי רק לענין ראיי' משום דמאיס מ"מ לולא קרא ויעשו את הפסח דמיני' ילפינן דערל מקבל הזאה הרי הוה אמרי' דמרבינן ערל כטמא לכל מילי כר"ע, וכיון דערל כטמא מת א"כ קשה איך ערל משלח קרבנותיו הרי הוי כטמא מת, וע"כ דהוה אמרי' ג"כ דטמא מת משלח קרבנותיו וממילא דגם שו"ז על טבו"י דמת וא"כ הי' אפשר להזות עליהם בעשור אחר דמהילי ובע"פ הי' הזאת שביעי ואע"ג שהיו טבו"י שו"ז עליהם ולכך הוכרח לומר דבעשור לא מהיל משום חולשא דאורחא וש"מ דערל מקבל הזאה ואחר דידעינן מקרא דערל מקבל הזאה שוב אמרי' דלא לכל מילי מרבינן ערל כטמא כמו"ש הלח"מ הנ"ל בשיטת הרמב"ם ולכך שפיר אמרי' דאשו"ז על טבו"י דמת ודוק כי חריף: יא) ולביאור ותוספת נופך דלכאו' אכתי תקשה במה שכתבתי למ"ד ערל כטמא לדידי' שו"ז על טבו"י דמת, א"כ איך יתיישב לדידי' קרא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דמקרא זה הוכיח הרמב"ם ז"ל דאשו"ז גם על טבו"י דמת, ונ"ל דאדרבה למ"ד ערל כטמא אתי' שפיר פירושא דקרא, דהנה הוכחת הרמב"ם ז"ל הוא מקרא זה מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וקשה למה לא אמר להם משה שיטבלו כקו' התוס' פסחים הנ"ל, ומ"ש הראב"ד דמעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזי' סברו שיעלה להם ולא שאלו עוד עד אחר זמן שחיטה ונדחו, הנה כבר תמה ע"ז בכ"מ וכתב דברי תימה הם למה לא שאלו קודם מעשה וכי בתר דעבדינן מתמלכין, ומזה הוכיח הרמב"ם דבאמת שאלו אחר טבילה ונדחו משום שאשו"ז על טבו"י דמת, גם הוכיח