חזון נחום מד

[וכן ראיתי בס' ישרש יעקב ליבמות ד' ע"א שכ"כ] ומעתה ק"ל דאיך נפרנס הא דאמרי' בש"ס בכ"ד דערל וטמא משלחין קרבנותיהן והרמב"ם פסק כן בפ"ב מה' ט"מ הנ"ל כיון דהרמב"ם גופי' פסק דערל כטמא וממילא הוי גם כטמא טומאת מת כנ"ל והרי טמא מת אינו משלח קרבנותיו, ולכאו' י"ל עפימ"ש התוס' במנחות (ד' ס"ב) וכ"ד אהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן הרי בעי סמיכה ותירצו דערל וטמא מיירי בדלית להו תקנתא ערל שמתו אחיו מחמת מילה טמא זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בעצמו, וכבר הבאתי דברי התוס' חגיגה (ד') שחידשו דאף לר"ע דס"ל ערל כטמא מ"מ ערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא, וא"כ לא קשה דאיך ערל משלח קרבנותיו הרי ערל כטמא בטומאת מת דז"א כיון דהא דערל משלח קרבנותיו ע"כ מיירי רק בערל שמתו אחיו מחמת מילה וערל כזה ל"ה כטמא: ו) אבל אכתי קשה לפי התוס' ביבמות (ד' ע"א) דר' יוחנן מייתי ראי' דערל מקבל הזאה מערלי מדבר והקשו דמה ראי' צריך למה לא יקבל הזאה אפי' לר"ע דמרבי ערל כטמא מ"מ מי חטאת שנטמאו מטהרין, מבואר מדבריהם דאע"ג דערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא כיון שלא מל מחמת אונס מ"מ ערל מערלי מדבר הוי כטמא והטעם נראה בערלי מדבר כיון דהוי תחלתו בפשיעה שגרמו בחטאתם דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא מפני חטא מרגלים או חטא העגל כמו"ש התוס' קידושין (ד' ל"ו) ורש"י יבמות (ד' ע"א), וראי' לחילוק זה ממ"ש התוס' קידושין (ד' ל"ו) דה"ט שלא עשו במדבר אלא פסח אחד לפי שהיו רובן ערלים וכתב המהרי"ט בחי' שם דכוונתם ז"ל רובן ערלים על מילת זכריו דמעכבת ותמה עליהם בשעה"מ ה' ק"פ דהרי התוס' בעצמם כתבו ביבמות (ד' ע"ב) דאי אפשר לומר משום מילת זכריו הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת עיי"ש שהביאו ראי' מהא דחלצתו חמה דאמרי' בגמרא דאינו מעכב וא"כ מלבד שדבריהם בקידושין סותרים למ"ש ביבמות קשה טובא דמה יענו להא דחלצתו חמה וכן הביא השעה"מ והמהרש"א שתמה בזה על הרא"ם פ' בהעלותך ולמ"ש ניחא דבחלצתו חמה כיון שהוא מחמת אונס אינו מעכב אבל בערלי מדבר שהי' תחילתו בפשיעה ל"ה אונס כ"כ ומעכב, והכ"נ י"ל דזה סברתם לענין ערל כטמא דערל מדבר הוי כטמא ודוק]: והנה מצינו דגם ערל מערלי מדבר משלח קרבנותיו דהרי במ"ק (ד' ט"ו) בעי מנודה מהו שישלח קרבנותיו ופשיט מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן וא"כ ממילא נשמע מזה ג"כ דערל מדבר משלח קרבנותיו שהרי אמרי' ביבמות (ד' ע"א) דלא ניתנה פריעה לא"א ובתוס' שם ד"ה לא כתבו דהלכה למשה מסיני ניתנה וא"כ ממילא ישראל במדבר אף יוצאי מצרים שמלו מ"מ לא פרעו במדבר מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כלל במדבר אף קודם חטא מרגלים להך לישנא ביבמות כי היכי דלא ניבדור ענני כבוד, ואף שבתוס' שם ד"ה מ"ט כתבו דיוצאי מצרים מלו ופרעו, כבר כתב במקנה (קידושין ל"ו) דכתבו זאת רק עפ"י פרקי דר"א שגם הנולדים במדבר מלו אלא שלא פרעו עכצ"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו וגם צ"ל לדבריהם שנצטווי על הפריעה קודם יציאת מצרים אבל לדבריהם הנ"ל דהלמ"מ הוא עכצ"ל דיוצאי מצרים אף שמלו מ"מ לא פרעו ובמקנה פירש בזה דברי התוס' שכתבו דבמדבר היו רובן ערלים דכוונתם ז"ל לומר על מילת עצמן עיי"ש וא"כ כיון דישראל במדבר ע"כ היו ערלים דמל ולא פרע כאילו לא מל א"כ קשה כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר איך שלחו קרבנותיהן וע"כ שמעינן בזה דגם ערל מערלי מדבר משלח קרבנותיו אע"ג דערל כזה הוי כטמא לר"ע וא"כ להרמב"ם דפסק דערל כטמא הדרא קושיתי לדוכתא איך משכחת אליבי' הא דערל כזה דהוי כטמא משלח קרבנותיו הרי ערל הוי כטמא טומאת מת דאיתרבי מקרא דאיש איש דכתיב בי' והנוגע בכל טמא נפש וטמא מת אינו משלח קרבנותיו, ולכאורה עוד מצינו לתרץ עפ"י התוס' במנחות (ד' ס"ב) הנ"ל במה שהקשו דאיך ערל וטמא משלחים קרבנותיהן הרי בעי סמיכה ותירצו איכא לאוקמי בדלית לי' תקנתא ערל שמתו אחיו מחמת מילה טמא זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בעצמו א"נ בקרבן הקבוע לו זמן כגון עולת ראיי' וחגיגה וכגון שהי' עובר עליהן בבל תאחר, וא"כ לפי תי' אחרון זה דהא דערל משלח קרבנותיו מיירי רק בקרבן הקבוע לו זמן לא קשה ג"כ ממילא איך משלח קרבנותיו הערל דהוי כטמא, זה אינו דהרי קרבן הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה וא"כ ממנ"פ ערל משלח קרבנותיו אע"ג דהוי כטמא טומאת זב וטומאת מת, דאי מחמת טומאת מת הרי דחוי' הוא בקרבן הקבוע לו זמן ומותרין הבעלים עצמן ליכנס לעזרה [ואע"ג דרק בפסח הותרה כניסת בעלים לעזרה ברוב ציבור טמאין אבל בשאר קרבנות ציבור או קבוע להן זמן לא הותרו רק כהנים ליכנס בטומאה זה רק מפני שבשאר קרבנות אין הבעלים צריכים להיות בעצמם בעזרה ויכולים לשלוח קרבנותיהן, אבל אם תאמר שמפני שאין הבעלים ראוים ליכנס לעזרה לא יהיו יכולים גם לשלוח קרבנותיהם בטומאת מת משום דבטומאת מת בעינן שיהיו הבעלים ראוים לבוא לעזרה אף בשאר קרבנות כמו בפסח אז שוב נאמר דגם עצמם ראוים לבוא לעזרה דטומאת מת דחוי' בציבור או בקרבן הקבוע להן זמן וכיון דראויין לבא בעצמם שוב יכולים לשלוח קרבנותיהן וממילא אסורין בעצמם ליכנס לעזרה כיון דטומאה דחויי' בקרבן הקבוע לו זמן וגם בק"צ לשי' הרמב"ם ז"ל דפסק דטומאה דחויי' בציבור], ואי משום דערל הוי כטמא טומאת זב דלא הותרה ולא דחוי' אף בציבור מ"מ הרי טמא זב בלא"ה משלח קרבנותיו וממנ"פ אתי' שפיר הא דערל משלח קרבנותיו בקרבנות הקבוע להן זמן: אבל כ"ז דוחק לאוקמי הא דמצינו בכ"מ דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וגם הא דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר ושלחו קרבנותיהן דלא מיירי רק בקרבנות הקבוע להן זמן וכמו"ש התוס' בעצמם שם דדוחק לאוקמי רק בעוף דלא בעי סמיכה עיי"ש וא"כ הדרא קושיתי להרמב"ם דפסק דט"מ אינו משלח קרבנותיו איך יפרנס הא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וביותר הא דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן כיון דישראל במדבר ערלים היו אע"ג שהיו להם ע"י מי לשלוח דהיינו ע"י שבט לוי שמלו א"ע כמו"ש רש"י בחומש ע"פ כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו מ"מ כיון שישראל היו ערלים היו כטמא מת דאין משלח קרבנותיו, והוא הערה גדולה ונפלאה לענ"ד: ז) ולכן נראה לי מזה ראי' עצומה לדברי הלח"מ פ"ב דחגיגה שדחה דברי הכ"מ בה' מע"ש הנ"ל והעלה דהרמב"ם ס"ל להלכה דערל אינו כטמא דלא כר"ע והא דפסק הרמב"ם כהך ברייתא דהערל והטמא פטורין מן הראיי' דמוקמינן לה בש"ס חגיגה אליבא דר"ע, הנה הרמב"ם ז"ל סובר דסוגיא דחגיגה פליגא אסוגיא דפרק הערל (ד' ע"ב) דאמר שם אמר רבא הוה יתיבנא קמי' דרב יוסף וקשיא לי' איך לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר"ע הוא ולא יהא קתני הערל והטמא פטורין מן הראיי' התם משום דמאיס, ורבינו ז"ל לא מפרש כפירוש בתרא שכתבו התוס' שם ובחגיגה דר"ע גופי' לא אמר התם אלא לענין ראיי' משום דמאיס ורבנן פליגי גם בזה רק מפרש כפירוש קמא דאע"ג דר"ע מרבי ערל כטמא לכל מילי ורבנן פליגי מ"מ גם רבנן לא פליגי ומודו לענין ראיי'