חזון נחום מג

סימן כ דרוש לשה"ג הנוגע בענין תשו' הנ"ל. הרמב"ם בפ"ו מה' ק"פ פסק ששוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ אבל טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אף שטבל והוזה והוא רק טבול יום מ"מ אין שוחטין וזורקין עליו ונדחה לפ"ש: א) הקשה הלח"מ ממתני' דפסחים (ד' ס"ט) דהשיב ר"ע לר"א דאין שבות נדחה בשבת מפני פסח דהזאת ט"מ יוכיח שחל שביעי שלו בע"פ בשבת שהוא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה את השבת ולדעת הרמב"ם מאי תשובה הוא זו דשפיר אין הזאה דוחה שבת דהאי הזאה אין מועיל לו דאף אם יזה עליו היום אין שוחטין עליו דהא הוי טבו"י: ב) הביא באור חדש קושי' על הרמב"ם מיבמות (ד' ע"א) דא"ר יוחנן משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה כאבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנ' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש בעשור לא מהול משום חולשא דאורחא הזאה אימת עביד לא כשהן ערלים ודילמא לא עביד פסח כלל לא ס"ד דכתיב ויעשו את הפסח. והנה לדעת הרמב"ם למ"ל להקדים שבעשור לא מהול הרי אפי' מהלו בעשור עדיין לא הי' פסח בטהרה אם לא שקבלו הזאה כשהן ערלים דאל"כ הי' שלישי שלהם בעשור והי' חל שביעי שלהם בע"פ ואכתי טמאים הם לדעת הרמב"ם ומדעשו פסח בטהרה מוכח דערל מקבל הזאה עכק"ו: ג) והנ"ל לתרץ קו' אלו בחדא מחתא הנה הרמב"ם פ"ב מה' ביאת מקדש ה' י"ב פסק דטמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחים קרבנותיהם ומקריבים עליהן חוץ מפסח שאין שוחטין אותו עט"ש ואין שוחטין על הערל פסח אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר. ובכ"מ כתב דבכלל זה לומר דאפי' לאחר טבילה אין מקריבין עליו דאפי' טבול יום של טמא מת אין משלח קרבנותיו: והנה נראה מבואר דשיטת התוס' אינו כן רק דס"ל דאפי' טמא מת משלח קרבנותיו דהרי בפסחים (ד' פ') גבי היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין דקאמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ויטמאנו בשרץ קסבר שו"ז עט"ש ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו והקשו בתוס' דהא קיי"ל ערל וטמא משלחין קרבנותיהם עי"ש ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל ליכא קושיא כלל דהרי הכא דמיירי שטמא בטומאת מת וטמא מת אין משלח קרבנותיו וע"כ דשיטת התוס' אינו כן וגם מתוס' במ"ק (ד' ט"ו) ד"ה אחר מבואר דס"ל דאף טמא מת משלח קרבנותיו עיי"ש: והנ"ל בטעם מחלוקת הרמב"ם והתוס' ז"ל הנה הכ"מ בפ"ב מה' ב"מ כתב דמקור שיטת הרמב"ם הוא (זבחים ד' כ"ב) דאר"ל דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו וקשה לי דאכתי משם אין ראי' רק על טמא מת ולא על טבול יום דמת ואיך כתב הרמב"ם דאין מקריבין עליו כלל אפי' אחר טבילה וגם ר"ל גופי' מהיכן הוציא חידוש דין זה דטמא דמת חלוק דינו מדין שאר טמאים: אבל הנ"ל ברור דבאמת הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפ"ו מה' ק"פ הנ"ל דבפסח בטבול יום דשאר טמאין שוחטין וזורקין עליהן אבל על טבו"י דמת אין שו"ז עליו דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' והלכך יליף הרמב"ם שאר קרבנות מפסח כמו בפסח כיון שאינו יכול ליכנס בעצמו אין שוחטין וזורקין עליו אפי' לאחר טבילה בטומאת מת כמו כן בשאר קרבנות אין מקריבין עליו קרבן כלל אפי' לאחר טבילה, ואע"ג דבפסח גם על טמא שרץ עכ"פ קודם טבילה אין שו"ז עליו ועכ"ז בשאר קרבנות טמא שרץ משלח קרבנותיו אפי' קודם טבילה היינו משום דהא דבפסח אין שו"ז על טמא שרץ משום דכתיב איש לפי אכלו דבעינן ראוי לאכילה והיכי שהוא טמא שרץ דמחוסר מעשה הטבילה מקרי אינו ראוי לאכילה ועיין בכ"מ פ"ב מה' ב"מ הנ"ל ובצל"ח פסחים (ד' צ') דטעם דמדאורייתא אשו"ז עט"ש משום דמחוסר מעשה ולכך אחר טבילה דאין מחוסר מעשה עוד שו"ז עליו, וא"כ לא יוכל למילף טמא שרץ בשאר קרבנות מטמא שרץ בקרבן פסח דשאני פסח דבעינן ראוי לאכילה ובשאר קרבנות לא בעינן ראוי לאכילה, אבל בטמא מת דידעינן מקרא ויהי אנשים דאפי' אחר טבילה דאין מחוסר מעשה עוד אין שוחטין וזורקין עליו וליכא בזה טעם בפסח שאינו בשאר קרבנות ולכך שפיר יליף הרמב"ם ז"ל דטמא מת אפי' לאחר טבילה גם בשאר קרבנות אין משלח קרבנותיו כיון דאינו משלח את הפסח אפי' אחר טבילה וי"ל דגם כוונת הכ"מ כן הוא דיליף שאר קרבנות מפסח רק דהכ"מ כתב דהרמב"ם הוציא זאת מהא דזבחים דאר"ל דטמא מת אין משלח קרבנותיו ור"ל גופי' למד שאר קרבנות מפסח וממילא ידעינן גם אחר טבילה דאין משלח קרבנותיו כמו בפסח וזה ברור ואמת לענ"ד: ד) וע"כ ניחא מחלוקת הרמב"ם והתוס' בזה, דהרמב"ם לשיטתו דבפסח אשו"ז על טבו"י דמת מקרא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ומדלא אמר להם מרע"ה שיטבלו ש"מ דאפי' אחר טבילה אשו"ז וע"כ יליף שאר קרבנות מפסח משא"כ התוס' לשיטתו בפסחים (ד' צ') שהקשו כן דלמא לא טבלו ותירצו דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין וא"ל משה אם לא תטבלו היום תדחו לפ"ש עיי"ש הרי מבואר דהתוס' ס"ל דבפסח גופי' שו"ז על טבו"י דמת כמו"ש דהאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם באמת טבלו ועשו פסח ראשון. וכיון דבפסח גופי' טבו"י דמת משלח פסחו א"כ מכש"כ בשאר קרבנות טמא מת משלח קרבנותיו אפי' קודם טבילה דמה דאין שו"ז על טמא מת ושרץ קודם טבילה הוא רק משום דבעינן ראוי לאכילה ומשא"כ בשאר קרבנות ודו"ק: ונמצא לנו לפי"ז דדין זה אי טבו"י דמת משלח קרבנותיו תלוי בזה אי שו"ז על טבו"י דמת וממילא ג"כ אי הוי מצינו מבואר דטבו"י דמת משלח קרבנותיו ע"כ היינו מוכרחין ג"כ לומר דגם בפסח שו"ז על טבו"י דמת דאל"כ למה לא יליף שאר קרבנות לענין זה מפסח: ה) והנה חזות קשה לי בדברי הרמב"ם הנ"ל שחידש דטמא מת אינו משלח קרבנותיו, דהרי בחגיגה (ד' ד') אמרי' אהא דתנא ערל וטמא פטורין מן הראי' דה"מ ר"ע הוא דמרבי לערל כטמא דתניא ר"ע אומר איש איש לרבות את הערל. והנה הרמב"ם פסק בפ"ב מה' חגיגה דערל פטור מן הראי' דכתב שם וכן הערל מאוס כטמא עי"ש לכאורה נראה מבואר דהרמב"ם פסק כר"ע דערל כי טמא וכן כתב הכ"מ מפורש בפ"ג מה' מע"ש במ"ש הרמב"ם הערל כטמא ואם אכל מע"ש לוקה כתב ע"ז הכ"מ דהרמב"ם פסק כר"ע, והנה התוס' (בחגיגה ד') הקשו לר"ע דס"ל ערל כטמא אמאי איצטריך קרא לערל בפסח תיפוק לי' מטמא ותירצו בתי' הא' דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא ובסוף דבריהם כתבו אבל אין לומר דאי ליכא קרא אלא דערל כטמא הייתי אומר דפסח בא בערלות אי הוי רובן ערלים כמו בטומאה דהא מנא ידעינן לרבות ערל כי טמא מאיש איש כי יהי' צרוע או זב והתם לא כתיב רק טומאת צרעת וזיבות ואנו אמרי' בריש פ' אלו דברים דלא דחי רק טומאת מת בלבד עיי"ש, והנה לשונם לכאו' אינו מדוקדק במ"ש דלא כתיב התם רק טומאת צרעת וזיבות דהא כתיב בקרא דשם נמי והנוגע בכל טמא נפש וע"כ כוונת התוס' דבאמת הוי ערל כטמא גם כטומאת מת רק כיון דעכ"פ הוי ג"כ כטמא בטומאת צרעת וזיבה וא"כ אי רובן בערלות לא אתי בטומאה