חזון נחום מא

שיף גיטין (נ"ו) גבי טיטוס שגידר את הפרוכת ונעשה נס והי' דם מבצבץ, והנה בר"מ בפ"ג מעביוה"כ ה"ה כתב שמזה על הפרוכת כו' שנ' על הכפורת ולפני הכפורת וכ"פ בפ"ה ממעה"ק, מבואר דפסק כר"א בר' יוסי וס"ל צריך נגיעה בכולהו ועיין מל"מ שם מה שחקר בשי' הר"מ אי דיעבד מעכב בלא נגע, ובטעם הדבר דפסק כר"א בר' יוסי דלא כת"ק נראה שהוא משום קו' הש"ס הנ"ל אדרבה לא יאמר למעלה בפר אלא לאקושי לפני לעל דעל ממש ומה דמשני הש"ס ע"ז ס"ל להר"מ שהוא דחיי' בעלמא ומשום דמצינו בירו' פ"ה ה"ג ר' זעירא אמר צריך שיהא נוגע רשבר"י אמר א"צ שיהא נוגע הרי דר' זירא גופי' דאמר בש"ס דילן שא"צ ליגע כי סליק ר"ז למערבא הדר בי' ואמר דצריך ליגע דהא ר"ז בש"ס דילן הוא ר' זעירא בירו' ע' סה"ד וע"כ שקבל לאתקפתא דגמ' אדרבה כו', והנה בגבו"א כאן כתב דקו' הש"ס אדרבה לא יאמר למעלה בפר ליתא לר"י דאמר לקמן דהזאה ראשונה עכאו"א מדכ' זה גבי מעלה דפר, דהרי אי לא כתיב למעלה בפר והזה לא הי' יזה דסיפא מיותר כלל אלא ע"כ האי קו' ליתא אלא לר"א דס"ל מנין הזאה ראשונה משום שמא יטעה עיי"ש, ומעתה מתורץ היטב שי' הרמז"ל דפסק לטעם שמא יטעה דלשיטתו אזיל דס"ל דהזאה צריכה ליגע וסמך לזה גמ' דגיטין (נ"ו) הנ"ל שהי' הפרוכת מבצבץ דם דמ"ש המהר"מ שיף דאף למ"ד שא"צ ליגע ממילא הי' נתזה הנה בתוס' יומא הנ"ל כתבו דאא"ל כן משום דכהנים זריזים הם] וא"כ דס"ל צריך ליגע ומהכרח קו' הש"ס לא יאמר למעלה בפר כו' ממילא דא"א למידרש מנין הזאה ראשונה מיזה דסיפא ועכס"ל הטעם שמא יטעה וזה נכון ודוק: ה) ובזה אתי' לי שפיר חילוף הסוגי' בש"ס דילן והירו', דכאן בש"ס אמר ר"א שלא יטעה בהזאות ואילו בירו' דא"ר יוחנן כדי שלא יטעה א"ר זעירא כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע הנה שבא ר' זעירא לפרש החשש שמא יטעה מה שלא פירש בש"ס דילן: ונ"ל דיש להעיר בטעם שמא יטעה בהזאות ופירש"י שיהא לו שהות לתת לבו שלא יטעה והרי למ"ד דהזאות צריכין ליגע והזאה ראשונה היתה נוגע למעלה והשבע הזאות למטה הרי הי' ניכר כל הזאה לעצמה על הכפורת ועל הפרוכת וקשה לטעות בהזאות לחסור בהם אך הרי סוגית הש"ס דילן כאן בסמוך כדאר"ז דא"צ ליגע ונופלים ההזאות למטה על הארץ שאינם ניכרים לעצמן משא"כ בסוגי' הירו' בא ר' זעירא להוסיף על הטעם שמא יטעה כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע משום דר' זעירא לשיטתו דאמר בסמוך בירו' דצריך שיהא נוגע ע"כ לא ניחא לי' לומר כפירש"י שמא יטעה בהזאות עצמן שיבא לחסר בהן שהרי היו ניכרין על הכפורת ופרוכת לכך אמר דהחשש שמא יטעה אינו בהזאות כלשון הש"ס בבלי רק כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע שלא יטעה במנין למנות שמנה כפי' הק"ע ודוק: ו) ועפי"מ שכתבתי לעיל בישוב שי' הרמז"ל דר' יוחנן דאמר בש"ס דילן דמנין הזאה ראשונה עכאו"א ילפינן מקרא דיזה שהוא רק לסוגי' הש"ס כאן דהזאה א"צ ליגע אבל שיטתו בירו' דצריך ליגע י"ל בישוב קו' רש"י ותוס' זבחים (ט"ו) דאתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן כו' ופליגי בהולכה זוטרתי מחכו עלי' במערבא אלא חטה"ע דפסולה בה מחשבה המ"ל אי דחשיב מקמי דליפוק דם לאו כלום הוא ואי בתר דנפק דם איתעבידא לי' מצותו, ודחי הש"ס מאי קושי' דלמא מדמפריש ועד דמטי למזבח דהא בעא מיני' ר' ירמי' מר' זירא הי' מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר מזבח מהו וא"ל פסולה מ"ט והזה ונתן בעינן, והק' בפירש"י בהא דמחכו עלה במערבא דהו"ל למפרך כן אדר' יוחנן דאמר לעיל הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא פסול בה מחשבה ונראה לתרץ דהתוס' שם כתבו מה דמחכו עלה במערבא אי בתר דנפק דם איתעביד לי' מצותו משום דס"ד בהזאה דל"צ מזבח מידי דהוה אהזאת דפרוכת ובין הבדים דהוי הזאה שלא נגע, וק"ל דאכתי מה בעא ר' ירמי' מר' זירא בהי' מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר מזבח הרי לר"ז שהוא ר' זעירא בירו' ס"ל בפירוש דצריך ליגע בהזאת הפרוכת ובין הבדים וא"כ פשיטא לדידי' דפשיטא גם בלא קרא דהזה ונתן אך באמת ר"ז כאן הוא קודם דסליק למערבא [ע' כתובות ק"י] וס"ל דהזאות א"צ ליגע וכן מה דמחכו במערבא במאי דאתמר לר"ש אי בתר דנפק דם כו' וסד"א דא"צ ליגע אע"ג דלשי' תלמודא דמערבא עצמו ס"ל לר"ז דהזאה צריכה ליגע מ"מ הרי רב שמואל בר' יצחק פליג שם בירו' וס"ל דא"צ ליגע וגם סוגי' הש"ס בבלי יומא (נ"ה) ס"ל בסתמא דא"צ ליגע ושפיר אתי' מה דמחכו בסד"א דא"צ ליגע כדברי התוס' הנ"ל, ומעתה מתורץ היטב קו' פירש"י ז"ל דאדר' יוחנן הו"ל למיפרך כן, ולהאמור הנה בני מערבא לשיטתם לא הוה מצי מחכו על דר' יוחנן משום דלשי' תלמודא דמערבא עצמו הרי ר' יוחנן הדר בי' ואמר בטעם מנין הזאה ראשונה עכאו"א משום כדי שלא יטעה ולא מקרא דיזה והיינו משום דס"ל לר' יוחנן דהזאה צריכה ליגע א"כ לא מיותר קרא דיזה כנ"ל וע"כ בא ר' זעירא שם לפרש דברי ר' יוחנן כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע ולא משום שמא יטעה בהזאות כיון דס"ל צריכין ליגע ניכרין ההזאות לעצמן כנ"ל, א"כ אליבא דר' יוחנן לשיטתו ל"ק אי מדנפק דם אתעביד לי' מצותו, שהרי באמת לא אתעביד מצותו עד דנגע במזבח ואתי' שפיר לשון הש"ס מחכו עלה במערבא משום שיטת תלמודא דמערבא ודוק היטב: ידידו. סימן יט. להנ"ל. א) ערבו לי דברי תורתו בהשכל ומזימה, ובמה שכתב והביא סערת הפליאה בפירש"י יבמות (ע"א) בהא דאמר ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה בימי יהושע וכתב רש"י בשם י"מ שהיו צריכין הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ורש"י הק' ע"ז דמבואר בפסחים (צ"ב) דבערל ישראל ד"ה טובל ואוכל לערב והיא תימה רבתא: וזה שעלה בדעתי כעת בישוב קו' כמין חומר דהנה לכאו' ק"ל דאיך למד הש"ס ביבמות דערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים דבעשרה לא מהיל הזאה אימת עביד להו לאו כשהן ערלים ופירש"י הזאה אימת עביד לטומאות מת שעליהן שרוב ציבור ט"מ היו שנטמאו מאבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר כו' וקשה דהרי בנזיר (ס"א) אמר דכותי אין לו טומאה דכתיב והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה ופירש"י דמה דאמר ביבמות ערל מקבל הזאה כגון ערל ישראל שלא נימול שמתו אחיו מחמת מילה אבל ערל נכרי לא דכיון שאין מקבל הזאה לפיכך אין לו טומאה, ולפי"ז קשה דאדרבה מנלן דערל מקבל הזאה שכן מצינו מאבותינו דלמא באמת אין מקבל הזאה וע"כ באבותינו שלא הי' אפשר להם בשום אופן למול במדבר משום שלא נשבה להם רוח צפונית היו ישראל במדבר כאדם שאין לו טהרה לעולם אי נימא שערל אין מקבל הזאה כה"ג דאמר בירושלמי פ' כלל גדול דבמדבר כיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כלעולם דמי דל"ה בנין לשעה והכ"נ שהיו בזמן המדבר כלעולם לאו בני הזאה נינהו וממילא מעיקרא לאו