חזון נחום לה

ל) ואמנם כ"ז בנוגע לשאר אי' אבל בנידון שאלתנו באי' הנאה מס"ת ותשמישי קדושה מפורש להיתר בש"ע יו"ד סי' קע"ט סעי' ט' תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס"ת ובש"ך ס"ק י"ב שהוא עפ"י דאמר בשבועות (ט"ו) דאסור להתרפאות בדברי תורה רק להגן שאני וע"כ בתינוק וה"ה גדול שכבר נחלה אסור להניח עליו ס"ת משא"כ להגן שלא יחלה וא"כ מכש"כ בנ"ד להניח עליו מטפחת ס"ת כדי שלא תפיל דהוי רק להגן מותר אע"ג שהוא רק רפואה סגוליית, וראיתי בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' מ"ז שנשאל בענין זה וכתב להתיר מטעם זה ובצירוף הסברא דתשמישי קדושה הוי רק דרבנן שמותר לחשאב"ס ואין הס' כעת תח"י וכמדומה שלא הזכיר מזה דהוי רק רפואה סגוליית, והנה הגם שהוכחתי לעיל דתשמישי קדושה הוי אי' דאו' מ"מ יספיק טעם הראשון משום דלהגן שאני ומותר אפי' רפואה סגוליית כנ"ל: לא) ואסיים בדבר אגדה במה שאמרתי כבר בפי' הכ' פ' בשלח ויאמר ה' אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ובעק"י שער מ' כתב וז"ל רבים מקשים במקום שאין חולי רופא למה והיא קו' הגמ' סנהדרין (ק"א), אבל נראה ע"פ הגמ' שבועות הנ"ל דאסור להתרפאות בד"ת רק להגן שאני וע"כ נמצא שבקיום התורה והמצות יחוייב קישור שלימות הבריאות מבלי תעבור המחלה שיהי' צורך לרפואה דא"כ יהי' כמו מתרפא בד"ת ורק שיועיל שלא תבא המחלה להגן שאני זשה"כ אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך ובא הכתוב לבאר למה זה כי אני ד' רופאך, מפני שהוא פועל יוצא מקיום תורתו וא"כ הי' זה כמתרפא מד"ת ע"כ ההכרח שתהי' ע"ד להגן שאני והוא פי' נחמד, כן יזכינו ד' בחו"ש והבריאות בקישור קיום התוה"מ: והי' שלום ידידו דו"ש. סימן יד להנ"ל. א) מ"ש בישוב קו' הכ"מ במג"א סי' קנ"ג סק"ה דאמאי אין משנין הא קיי"ל דהזמנה לאו מלתא הוא וכתב עפ"ד הקצה"ח סי' י"ב דלא מהני מחשבה כ"א בקדוה"ג ולא בקבה"ב וע"כ בבהכ"נ מהני מחשבה ממילא הזמנה מלתא הוא משא"כ בתשמישי קדושה הנה נעלם ממנו מ"ש בשו"ת מהרי"ק שורש קס"א ענף ז' דבהכ"נ שיש עליו שם קודש ילפינן מתרומה וקדשים דמהני גמר בלבו, גם מה שהביא מקצה"ח סי' י"ב מפורש ההיפוך בש"ע חו"מ סי' רי"ב דאפי' בקבה"ב מהני מחשבה ודברי הקצה"ח תמוהים ומופרכים במחכ"ת והא גופא ראי' מדמהני מחשבה בבהכ"נ כשו"ת מהרי"ק הנ"ל אע"ג דבהכ"נ הוי רק קדו"ד שהרי בהכ"נ של כפרים נמכר ולא כמו"ש כ"ת דבהכ"נ מהני מחשבה דהוי קדוה"ג דז"א: עתה בנוגע לפלפולו בדברי הירושלמי ומה שרחש לבי בזה: ב) בירושלמי שקלים פ"ד אשה שעשאה כתונת לבנה כשרה ובלבד שימסרוה לציבור כו' מה פליגון בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לק"צ, ותמה הרב המגי' במל"מ פ"ד משקלים ע"ד התוס' יומא (ל"ה) בהא דאמר התם אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור מ"ד ניחוש דלמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל והק' התוס' מב"מ (קי"ח) דלרבנן חיישינן שמא לא ימסרנה יפה ותי' דהכא מודו דאנן סהדי דכ"ג מסר יפה שהוא גדול בתורה וידע שיש למסור יפה כו' ומאי קו' להירושלמי הרי במכשירי קרבן לא חיישינן לכ"ע: ג) ונראה ליישב דלכאו' הדבר תלוי בפלוגתא בש"ס דילן גופא דבע"ז (מ"ו) בעי רמב"ח המשתחוה להר אבניו מהו למזבח מכשירי קרבן כקרבן דמי או לא וביומא (מ"ח) חשב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה כו' ופסחים (צ') כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי כו' והר"מ פ"ה מעביוה"כ הכ"ז כתב חתיית גחלים לקטורת נפסלת במחשבה שמכשירי קרבן כקרבן ובכ"מ הק' שהוא איבעי' דלא איפשטא, ולענ"ד י"ל דהר"מ סמך אסוגי' דע"ז הנ"ל דרבא פשטה לה במשתחוה להר אבניו פסולין למזבח וכן פסק הרמז"ל בפ"ד מאס"מ והיינו משום דמכשירי קרבן כקרבן ולפי"ז י"ל ג"כ בהא דירושלמי שקלים הנ"ל משום דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי וממילא אליבא דרבא בע"ז (מ"ו) אפי' במכשירי קרבן צריך למסרו לציבור: ד) עוד נראה לתרץ דבאמת ליכא פלוגתא בשיטת הירושלמי וש"ס דילן ובחדא שיטה קיימי דבמכשירי קרבן א"צ מסירה לציבור רק שהחילוק הוא בענין הנושא, דאיתא בתוספתא דכלאים הביאו התוס' מנחות (מ"א) בגדי כהונה ובגדי כ"ג א"ב משום כלאים בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור והתוס' מנחות שם הביאו מכאן ראי' דבגד"כ שרי אף שלא בשעת עבודה אבל בשו"ת עט"ח יו"ד סי' כ"ג כתב דאדרבה התוספתא מסייע לשי' הר"מ דבגד"כ אסור שלא בשעת עבודה שהרי בתוספתא פתח בתרתי בגד"כ ובגדי כ"ג ומסיים בחדא בגדי כ"ג והוא הדבר משום דבכהן הדיוט לבישת בגדי כהונה הוי רק לצורך עבודה במקדש אבל שלא בשעת עבודה אין מצוה על הכהנים שיהיו מלובשים בבג"כ וע"כ חייב על האבנט אף במקדש שלא בשעת עבודה כשי' הר"מ משא"כ בכ"ג עליו מ"ע דלבישת שמנה בגדים בעת שהוא במקדש אף שאינו עובד כלל וע"כ אינו חייב כ"א כשיוצא בהן חוץ למקדש וכן מורה לשון הר"מ בסה"מ אחר שמזכיר מצות כ"ג וז"ל וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אף היא מ"ע והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדלותו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנ' ויעש כאשר צוה ד' את משה כלומר לבישת הבגדים כו' עיי"ש: ה) נמצא מבואר שיש חילוק בין בגדי כהן הדיוט לבגדי כ"ג דבכהן הדיוט הוי לבישת בגד"כ רק הכשר מצוה לצורך עבודה משא"כ בכ"ג הוי לבישת הבגדים מ"ע אף אם אינו עובד כלל והוי הלבישה גופא מצוה כמשמעות לשון הספרי הנ"ל, ולפי"ז י"ל דמה דבירושלמי פ"ד דשקלים ותענית דבמכשירי קרבן כגון בגדי כהונה לא בעי מסירה לצבור היינו דוקא משום דבגדי כהונה הוי רק מכשירי קרבן וגם דהוי רק מכשירי מצוה כמו שאמרנו דבגדי כהן הדיוט הוי רק מכשירי מצוה שאין הלבישה מצוה כ"א לצורך עבודה אבל באופן שהלבישה לא הי' מכשירי מצוה רק היא גופה מצוה הי' הדין שוה כמו בגוף הקרבן דבעי מסירה לצבור משום דמצוה של מקדש הוי בכלל קרבן ודמיון לזה בירושלמי בכורים פ"א ה"ב דאיבעי' אי יש דיחוי אצל מצות אמר מצות כגבוה הן או אינן כגבוה והיינו אם מצוה כקרבן דיש בו דין דיחוי אבל מצוה של מקדש פשיטא דהוי בכלל קרבן ועיין תוס' זבחים (ס"א:) ד"ה אע"פ דבאכילת קדשים איכא דין דיחוי והוא סותר לתוס' ב"מ (נ"ג) ונראה דשי' התוס' זבחים הוא מה"ט דאע"ג דאמרי אין דיחוי אצל מצות מ"מ מצוה שבמקדש דהיינו אכילת קדשים הוא בכלל קרבן ודוק ולפי"ז מתורץ היטב קו' המגיה במל"מ מהא דיומא ל"ה הנ"ל דהתם הרי איירי בבגדי כ"ג בעבודה דיוה"כ כפירש"י שם ד"ה עבודת יחיד דהיינו הוצאת כף ומחתה ביוה"כ בבגדי כ"ג דלבישתן הן גופי' מצוה כתוספתא והספרי