חזון נחום לד

קידוש היכל בונין ואח"כ מקדישין ודוק היטב הרב השואל כתב ע"ז והביא מס' ט"ת פי' אחר בירושלמי והנה גם אני לעצמי זכיתי כבר בפי' הירושלמי עד"ז עיין לעיל סי' ב' אבל לא מפני שאנו מדמין כו' ולהלכה אנן בעקבות הראשונים מפורשי הירושלמי נלך]: כב) ועוד יותר מצינו דאפי' המזבח שבתוך מחיצות העזרה היו בונין בחול, דבתוס' סוכה (מ"ט) הק' דהיאך בנו את המזבח דלא אפשר דכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו וכתבו דהיינו יכולים לחלק בין קודם שהקדישו אבנים למזבח דעודן חולין בין אחר שהקדישו כו' ולכאו' איך משכחת לה בנין המזבח באבנים קודם שהקדישו הרי מבואר בתוספתא ובר"מ פ"א מה"ב דתחלת חציבתן לשם הקודש אבל כבר הבאתי משו"ת ב"א או"ח סי' דמ"מ לא הקדישו את האבנים בפירוש לשמן דבונין בחול ואח"כ מקדישין וא"כ מבואר דאפי' מזבח לחוד שיותר הי' במציאות לבנותו באבנים ע"ד שאמר במעילה (י"ד) בעצים דיומי' מ"מ היו בונין בחול וא"כ מכש"כ בנין ההיכל ודוק: כג) אגב אעורר עוד בנוגע לראשי הדברים בדברי הח"ס או"ח סי' ל"ח שהבאתי לעיל מה שהשוה בהכ"נ לכל תשמישי קדושה ושיטתו דכל הני קדושתן דרבנן וס"ת בכלל, והערתי ממגילה (כ"ח) ודאשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה דמשמע שהוא אי' מה"ת שע"כ עונשו מרובה וא"כ שמעינן מכש"כ אי' הנאה ותשמיש בס"ת עצמו מק"ו וכמו"ש בפמ"ג סי' קנ"ג דבקדושת ס"ת איכא ק"ו דמפני לומדי' עומדין כו': ויתכן אלא להעיר קצת דק"ו זה דמפני לומדי' עומדין כו' לאו דברי הכל הוא, דהנה בקדושין (ל"ג:) בהא דאמר ק"ו מפני לומדי' עומדין מפני' לא כש"כ הק' הר"ן ממכות (כ"ב) כמה טפשאי הני אנשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא כו' עיי"ש מה שתי' בזה, והי' נראה להמציא דק"ו זה דמפני' עומדין הוא מסכים לק"ו דר' נחמי' (מעילה י"ט) דאמר שיש מועל אחר מועל בכ"ש מק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כש"כ ורבנן פליגי עלה והכ"נ בק"ו דאם מפני לומדי' עומדין הוא מסברא זו עצמה של ר' נחמי' דאם הס"ת מביא את לומדי' לקדושה היא עצמה לא כש"כ, וכמ"ש האוה"ח פ' פנחס פסוק כ"ג שמצא לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככ"ש אשר ישרתו בה בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה וא"כ לרבנן דפליגו עלה דר' נחמי' לגבי כ"ש לית להו סברא זו א"כ י"ל דהא דמכות (כ"ב) אתי' אליבא דרבנן: כד) ועיין זבחים (מ"ג) דאמר עולא אם אחרים מביא לידי פיגול כו' י"ל דעולא לשיטתו דאזיל בסברא זו בשבת (צ"ט) דאמר עולא ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ ומצינו ג"כ בנדה (ל"ה) דאמר רבא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ וכעי"ז במנחות (ט"ו) ומה האיסור אינו נאסר ומכות (ב') מה הסוקל אינו נסקל, ויש לחלק בענינים ורשמתי זה ע"ד צחות להערה בעלמא חוץ לענין ההלכה: כה) העולה מכל האמורים הניתנים למעלה מה שכתבתי להוכיח בתוקף הראיות דלאו דוקא קדושת ס"ת כ"א אפי' כל קדושת שאר תשמישי קדושה הם מה"ת, וגם לענין שיצאו תשמישי קדושה לחולין ע"י מכירה ופדיון הגם שהמח"א ה' צדקה הבין בשי' הר"מ דמשוה כל תשמישי קדושה לתפוחי כסף וזהב שהם לנוי דכלהו יש להן פדיון וחולק עם הרמב"ן בזה אבל נראה מסתבר מ"ש הח"ס ושי"צ לחלק בין מטפחת שהוא תשמישי קדושה ובין רימוני כסף שהם לנוי: והגם שבסברת הח"ס דמה שהוא רק לנוי ס"ת ל"ה כלצורך ס"ת שנאמר דהוי כתשמישי מקדש שי"ב מועל אחר מועל צע"ק מתוס' שבת (כ"א:) מ"ש דהואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך הקרבן חשוב לי', ועי' מג"א סי' תרמ"ט סק"ח מ"ש כיון שהוא נוי למצוה חשוב כמצוה עצמה וע' ב"ב (ס"ט) מלבנות של חלונות מהו מי אמרי' לנוי בעלמא עבידי מבואר דמבעי' אי לנוי הוי בכלל לצורכה וע' מ"ש בבאר שבע (תמיד כ"ז) דלכך אמר התם דבשמירת המקדש לא מצי יתיב דל"ה צורך עבודה כיון שהוא רק לכבוד, ובנמ"י ב"מ פ"ב מ"ש דלכך בזקן ואל"כ פטור מפריקה שהותר צעב"ח לתשמיש בנ"א דלכך נמי לכבודם הרי לנו דוגמות שונות אי לנוי ולכבוד הוי כמו לצורך ודוק בכל אלה, גם חוץ מטעמו של הח"ס כתב בשי"צ להסביר מטעם אחר משום דבנוי ס"ת הוי כהתנה מעיקרא שיהי' להן פדיון כמו שהבאתי לעיל וג"א בעניותי כתבתי הסבר מתקבל ולכן בנידון שאלתנו לגבי מטפחת ס"ת קשה להקל מצד פדיון: כו) ונפן אל פרט הג' בהיתר משום חולי וחשש סכנה ע"י רפואה מצד סגולה, הנה הביא מדברי הר"מ פיה"מ ליומא פ"ח מ"ו בהא דמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותן מחצר כבד שלו דלהתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור ובברכ"י או"ח סי' ש"א כתב דהפוסקים חולקים אדברי הרמז"ל וס"ל דגם רפואה בדרך סגולה הותר להנצל מחשש סכנה עכ"ד: כז) והנה משום הא לכאו' הי' נראה ראי' להר"מ מסנהדרין (מ"ז) קברי' דרב הא שקלי' מיני' עפרא לאישתא בת יומא אתו א"ל לשמואל אל יאות עבדין קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת כו' והקשו באחרונים לשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' ר' דצרכי המת תכריכי וקברו אינם אסורים מד"ת כ"א מדרבנן וע' שו"ת רע"א סי' מ"ה בזה א"כ בלא הטעם דקרקע עולם מותר רפואה באי' דרבנן לחשאב"ס עכ"ק: כח) והנה לכאו' י"ל עפי"ד האו"ז בה' אבלות סי' תכ"ג שכתב בפי' הגמ' דסנהדרין הנ"ל שנטלו מעפר קבר דרב ומשקין אותה לו וניצל וא"כ שניתן העפר לאכילה ושתי' מתורץ לפי המבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ד סעי' ג' דאסד"ר מותר לרפואה לחשאב"ס ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור ואע"ג דאכתי אכילת עפר הוי שלא כדה"נ לגבי איסורין מ"מ י"ל דאכילת עפר עצמו הוי איסורא מצד עצמו דאמר בשבת (קי"ג:) מהו שאכול אדמה בשבת א"ל וכי בחול מי הותרה וא"ר אמי כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו וי"א כאלו אוכל שקצים ורמשים דכ' וימח את כל היקום כו' עד כיון דמלקו גזרי בי' רבנן, ונראה דלמ"ד כאלו אוכל מבשר אבותיו הוי אי' דאו' והא דשבועות (כ"ב) דבעי בשבועה שלא אוכל עפר בכמה ולא אמר דהוי נשבע לבטל את המצוה משום דלא אתי' אלא מדרשא והוי כמו ח"ש דל"ה מושבע ועומד והכ"נ באי' אכילת עפר בין לטעם שהוא מלקה בין לטעם כאלו אוכל מבשר אבותיו ל"ה דבר המפורש וחלה שבועה עליו: כט' אבל הנה במ"ש האו"ז שנטלו מעפר קבר דרב ומשקין אותה לו לענ"ד לכאו' משמעות הפשוט היא שלא הי' לאכילה ושתי' וסמך לזה נראה מגמ' דע"ז (נ"ג) דאמר מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלאינן עיינן ומשמע דהיינו הך דסנהדרין דאומר קברי' דרב הוי שקלו מיני' עפרא כו' שהי' זה למלינן עיינן ומכיון שלא הי' לאכילה ושתי' הדק"ו דבלאה"כ הותר איד"ר של קבר לחשאב"ס ואמאי צריך לטעם דקרקע עולם, אלא ע"כ מכאן ראי' להר"מ דכיון שעפרא דרב הרי הי' רק רפואה של סגולה שלא הותרה ודוק היטב בהערה זו, [ולא כביר נתעוררתי עפ"ד פיה"מ הנ"ל מירושלמי שהביאו התוס' סוטה (י"ז) ראב"ש אומר אין כותבין על עורות בהמה טמאה כו' שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה, ותיקשי לכאו' מיומא (פ"ד) ניתי משכא דאפא ונכתב עלי' ו' צבאות כו' והרי אפא הוא טמא ואין לומר דהתם מותר משום סכנה שהרי לפיה"מ הנ"ל אסור אפי' במקום סכנה רפואה סגוליית וי"ל]: