חזון נחום לג

לצורך האדם הוי רק תשמישי מצוה וא"כ הכ"נ במטפחת של ס"ת דמיוחדים נמי לתשמישי אדם כמפורש במשנה למה יהי' בכלל תשמישי קדושה, אבל באמת לק"מ דמה שמבואר במשנה דמטפחות ס"ת הוי נמי מיוחד לאדם עכצ"ל דאיירי בהזמנה בעלמא וכמו"ש בתוס' אנ"ש שם דאי בשכבר שמש בו לס"ת ל"ה עוד מיוחד לאדם שהרי אסור לתשמיש אחר ועוד דשאני בנר ומנורה או פחין לס"ת שעיקרן באין לצורך אדם אבל במטפחת אפי' אם הוא מיוחד ג"כ לאדם מ"מ עיקרו נעשה לכבוד ס"ת אבל האמת דמטפחות שכבר שימש לס"ת ל"ה צורך אדם כלל: יד) ויתכן ע"ד זה בישוב דברי הר"מ הנ"ל לגבי רימוני כסף וזהב שאעפ"י שתשמישי קדושה הן יש להן פדיון ומ"ש ממטפחות וכל תשמישי קדושה שאין להן פדיון כנ"ל, ורציתי לומר דאע"ג שהר"מ עצמו כתב דרימוני כסף וזהב שהם לנוי ס"ת מקרי תשמישי קדושה י"ל דל"ה לגמרי תשמישי קדושה ממש משום דנוי לס"ת מקרי ג"כ לצורך אדם למראה עין, ולא דמי להא דמגילה (כ"ו:) דקמטרי דספרי דמקרי תשמישי קדושה משום דלכבוד עבידי, דהתם היא לכבוד ס"ת ולא לנוי ויופי חיצוני, אבל ברימוני כסף וזהב אין זה צורך הס"ת עצמו דלי הכסף ולי הזהב אמר ד' רק שהוא יותר לצורך אדם להקסים עיניהם ולעוררם לכבוד הס"ת, וחילי בזה מהמבואר ברמ"א או"ח סי' קמ"ז ס"א שי"א שאם המעיל מצ"א משי צריך להפך המשי לצד הספר ולגלול ולא נהגו כן והעיר בהגר"א לסייע ממ"ש התוס' מנחות (ל"ב) דבתפילין ומזוזה שהן מכוסין א"צ שרטוט וליכא בהו משום נוי עיי"ש הרי דכל נוי ס"ת הוא עיקרו בעד האדם אשר למראה עינו, והלכך רימוני כסף וזהב ל"ה תשמישי קדושה ממש ודמי קצת לפחים של ס"ת דהוי רק תשמישי מצוה משום שעיקרן לצורך האדם וברימוני כסף וזהב נמי אפי' ל"ה עיקרן לצורך אדם מ"מ כיון שיש בהן ג"כ חלק לאדם לא אלים קדושתי' כשאר תשמישי קדושה ויש להן פדיון ושאני במטפחת שכבר שימש בו לס"ת שאין בו צורך אדם כלל ודוק: טו) ולענין אי מהני תנאי בתשמישי קדושה מבואר באו"ח סי' קנ"ד סעי' ח' דמהני תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אפי' בחול, אבל יש עוד אופן תנאי אחר שיהי' קדוש רק לזמן ואח"כ יצא לחולין שכתב במח"א דלא דמי לתנאי להשתמש בו שאר תשמיש דלא הקצה אותו מתחילה לקודש וכהא דנוי סוכה באומר איני בודל מהם כל ביה"ש משא"כ בתנאי לזמן די"ל דלא פקעה בכדי ועיי"ש שתלה לי' במחלוקת הראשונים דלהתוס' מגילה (כ"ח) דמה דאמרי' ביהכ"נ שבבבל על תנאי הן עשויין דוקא כשחרב מהני התנאי ודוקא לאותן שבבבל שהרי לעת בא גואל ב"ב תפקע קדושתן כו' נמצא דבתשמישי קדושה ל"מ תנאי ומשא"כ לשי' שאר הראשונים ז"ל: טז) וכ"ת הביא ממהרש"ם ח"א סי' י' שכתב דהתוס' שס"ל דבבנינם ל"מ תנאי הוא לטעמי' בתוס' שבת (כ"ב) לגבי עצי סוכה דלא מהני תנאי בדאו' רק שצ"ע מתשמישי קדושה דמהני תנאי אף שהוא מה"ת, והנה לדברי המח"א באמת להתוס' לשיטתם לא מהני תנאי בתשמישי קדושה, רק שהדבר צריך עיון ודקדוק עפ"י חילוקו של המח"א בין תנאי לתנאי ואין להאריך יותר: יז) ועיין ירושלמי פ"ג דמע"ש ה"ה דבה"א הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בול"ה בפנים מה בין ול"ה בפנים או בחוץ זה וזה לא מדבריהם הוא ומשני כשהכניסן ע"מ שלא תתפשנו מחיצות אר"ז הדא אמרה מע"ש טהור ע"מ שלא תתפשנו מחיצות אין מחיצה תפשתו ר' יונה בעי טהור הוא דבר תורה ואת אמרת הכין אלא כיני עבר ופדאו פדוי, והנה הר"מ פ"ב דמע"ש הי"ג פסק דמהני תנאי ע"מ שלא תתפשנו מחיצות שנפדין לכתחילה ולכאו' תיקשי קו' הירושלמי שהרי טהור הוא דבר תורה ואיך מהני תנאי, ויתכן עפי"ד התוס' הנ"ל לגבי עצי סוכה דל"מ תנאי בדאורייתא וע"כ קו' הירושלמי טהור הוא דבר תורה ואיך יועיל תנאי בדאו' שלא תתפשנו מחיצות אך א"כ תלוי זה בפלוגתא דב"מ (נ"ג) אי מחיצה לקלוט דאו' ולפי"ז הר"מ לשיטתי' בפ"ב דמע"ש ה"י דמחיצה לקלוט דרבנן שפיר מהני תנאי בטהור דבר תורה כן י"ל לפום ריהטא ועוד הדבר צריך ישוב בפלס העיון, ועיין זבחים (פ"ב:) דאמר רבא כל מיד דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל והוא כה"ג בירו' הנ"ל דמהני תנאי ע"מ שלא תתפשנו מחיצות והכ"נ מהני מחשבה שלא תתפשנו מחיצות ההיכל ולא מפסיל עד דמטי לפנים: יח) ועפ"י האמור י"ל בהסבר הרמ"א באו"ח סוס"י קנ"א דבית שיחדו לאחר שנבנה לביהכ"נ מותר לשכב עליו ובמג"א סקי"ז דכיון שלא נבנה מתחלה לבהכ"נ מהני תנאי אפי' בישובו, ונראה עפי"ד האו"ז שהבאתי לעיל דליכא דין תשמישי קדושה במחובר כמו דאין מעילה במחובר והערתי לעיל דבהכ"נ שהוא מחובר ולדברי הר"ן במגילה נתנו חכמים עליו דין תשמישי קדושה, אך י"ל עפ"י דאמר (מעילה י"ט) התם בשהקדישו ולבסוף בנאו דבכה"ג מודה רב דבית הוי כתלוש דמועלין בו ולפי"ז הכ"נ בבהכ"נ דדמי לקדושת היכל ועזרה אם בנאו מתחלה לכך נתנו בו דין תשמישי קדושה שעיקרו דאו' ולכך לא מהני תנאי בבנינו כמו"ש התוס' מגילה (כ"ח) ולטעמי' בתוס' שבת (כ"ב) הנ"ל דלא מהני תנאי בדאו' כנ"ל אבל הא תינח בבנאו מתחלה לביהכ"נ דהוי כהקדישו ולבסוף בנאו משא"כ בבית שיחדו אחר שנבנה לבהכ"נ דהוי בנאו ולבסוף הקדישו דל"ה עיקרו דאו' מטעם תשמישי קדושה כמו דאין מועלין במחובר וכיון דהוי דרבנן שפיר כתב הרמ"א דמהני תנאי אפי' בבנינו ודוק היטב, ועיין לעיל סי' א' עד"ז בביאור ירושלמי מגילה פ"ג: יט) אך בלשון המהרי"ו שממנו נובע דין זה שכתב הרמ"א והביאו במחצה"ש וז"ל דדוקא בית הבנוי לכך דדמיא להיכל וע"ז העיר כ"ת שהרי בונין בחול ואח"כ מקדישין א"כ גם היכל לא הי' בנוי מתחלה לכך ולק"מ דהרי מבואר בתוספתא ובר"מ פ"א מבה"ב ה' כ' דאין בונין מתחלה אלא לשם הקודש ואבנים וקורות שחצבן מתחלה לבהכ"נ אין בונין אותן להר הבית וכתב בשו"ת ב"א או"ח סי' י' שצריך לחלק הא דבונין בחול היינו שיבנה בסתם אבל לא יקרא עליו שם הדיוט משא"כ בהא דתוספתא אמר שלא ייחד אותם מתחלה להדיוט ואפי' לבהכ"נ: כ) ומה שרצה לחדש דרק עזרה הי' בונין בחול ולא ההיכל ומחשש שלא ימעלו בשעת בנין הי' אפשר בעצים דיומי' כדאמר במעילה (י"ד) וזה אין מתקבל כלל ומי יכריחנו לחידוש זה אשר לא שערום מעולם, וכבר הבאתי לעיל מ"ש במשיב כהלכה בפי' הגמ' פסחים (כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי דאע"ג דשלכד"ה אסור מדרבנן מ"מ הכא בדרבנן שוב תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר וליכא מעילה וא"כ ש"מ דגם היכל בונין בחול ואח"כ מקדישין דבהקדישו ולבסוף בנאו הרי מועלין במחובר כדאמר במעילה כ': כא) ועוד נראה הדבר מבואר בירושלמי דגם ההיכל בונין בחול ואח"כ מקדישין והוא בסנהדרין פ"א ה"ג בירושלמי פליגו ר"י ור"ל חד אמר בונין ואח"כ מקדישין וחרנא אמר מקדישין ואח"כ בונין כי בקשו להוסיף על היכל במה מוסיפין בשתהל"ח ומקשה ומקדישין ביו"ט אלא בלחה"פ כו' ובמה"פ שם דפי' הירושלמי מסכים לתלמודא דידן (שבועות ט"ו) דאמר שא"א לקדש עזרה בשתהל"ח דנבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ואזלא כמ"ד בונין בחול ואח"כ מקדישין כדאמר התם בעינן קידוש בשעת בנין, ולכך קאמר הכא בירושלמי כן ג"כ לגבי