חזון נחום לא

לצורך גדול וכגון לסגולה לאשה שלא תפיל, וכ"ת עשה חיל בעמקה של הלכה בדבר המסתעף לג' פרטים, א) אם אי' הנאה מתשמישי קדושה הוא דאו', ב) אם יש היתר הנאה מתשמישי קדושה ע"י פדיון, ג) אם עכ"פ יש היתר במקום סכנה ע"ד סגולה: ב) הנה בדין תשמישי קדושה אי הוי דאו' או דרבנן שכתב בחת"ס או"ח סי' ל"ח שעפי"ד הר"ן פ' בני העיר שחולק ארמב"ן במ"ש דביהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה, אבל שי' הר"ן כיון דביהכ"נ עיקרו לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם והם אמרו שיחול הקדושה על המעות ומדאקלש שוב יכולים הצבור להפקיע וכמו הלקוח בכסף מעשר דנפדה, נמצא מדברי הר"ן דס"ת ותשמישי קדושה הכל דרבנן שעשו ס"ת כעין קדושת מקדש ויוצאין לחולין ע"י פדיון וקדושה שחל על המעות מדרבנן מדאקלש מתחלל ע"י זטה"ע במעמד אנשי העיר כמו ביהכ"נ עכ"ד הח"ס וכ"ת בא להשיג אמהרש"ם ח"א סי' ו' במ"ש שאין להוכיח בקדושת ביהכ"נ שהוא דרבנן מדמהני בהו תנאי כמבואר במגילה (נ"ח) דביהכ"נ שבבבל על תנאי הן עשויות ואס"ד שהוא דאו' לא יועיל תנאי כמו"ש התוס' שבת (כ"ב וכ"ד) לגבי עצי סוכה שאמנם דהתוס' צ"ע דבאמת מצינו דגם בדאו' מהני תנאי כמו בארון ושאר תשמישי קדושה כמבואר באו"ח סי' קנ"ד אע"ג דתשמישי קדושה דאו' כמו"ש במ"ז רס"י קנ"ג עכ"ד וע"ז כתב שאינו רואה שום הוכחה ולא נמצא כלל בפמ"ג שם דאדרבה כתב שם דאע"ג דקדושת ביהכ"נ דרבנן מיהו קדושת ס"ת דאיכא ק"ו מפני לומדי' עומדין מפני' לא כש"כ וק"ו גמור הוא והדרת פני זקן ד"ת הוא עכ"ל הרי שכתב רק לגבי קדושת ס"ת מק"ו אבל בתשמישי קדושה ודאי דהוי רק דרבנן והנך רואה דאשתמיטתי' למהרש"ם ד' החת"ס שכתב בפשיטות דתשמישי קדושה דרבנן כמו ביהכ"נ עכ"ד: ג) הלא כנראה מדבריו אלה שתפס דברי החת"ס דתשמישי קדושה דרבנן להלכה פסוקה עד שחשב זה להשמטה מהגאון מהרש"ם ז"ל, ואמנם לא כן הדבר ומלתא דפשיטא לי' מבעי' טובא, חדא שהרי החת"ס ג"כ לא כתב זה כ"א בשי' הר"ן דגם ביהכ"נ הוי תשמישי קדושה נמצא דכלהו דרבנן אבל לשי' הרמב"ן דביהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה לכך יוצא לחולין ע"י פדיון כתב החת"ס שם דלא הועיל בזה לגבי תשמישי קדושה וס"ת דהוי קדוה"ג עיי"ש א"כ לדידי' תשמישי קדושה הוי דאו' ועוד דעכ"פ מפורש בד' הפמ"ג שהם היפך דברי החת"ס במה שהשוה ס"ת לת"ק דכולהו הוי רק דרבנן ואילו הפמ"ג כתב מפורש דקדושת ס"ת דאו' מק"ו, ועיין ג"כ מגילה (כ"ח:) ודאשתמש בתגא חלף תנא ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה, וא"כ שמעינן ג"כ אי' הנאה ותשמיש בס"ת מה"ת מק"ו, ועיין מח"א ה' צדקה סי' י"ב מ"ש בהבדל שי' הר"מ והרמב"ן ז"ל דהר"מ ס"ל בהא דמגילה (כ"ו) דאפי' למשתי בי' שכרא שפיר דמי הוא דקאי על המקום שמותר להפקיע קדושתו עפ"י זטה"ע והדמים אינם יוצאין לחולין שלא כשי' הרא"ש ז"ל שגם הדמים חולין אבל שי' הרמב"ן מבואר דתשמישי קדושה הם קדוה"ג ואינם נפדין כלל עיי"ש, וא"כ נראה ג"כ דקדושה דידהו מה"ת ונמצא לכאורה עפי"ז דתליא בשי' הרמב"ן והר"ן ז"ל: ד) ובאמנה בשי' הר"ן ז"ל שנתנו חכמים לביה"כ דין תשמישי קדושה שלדברי החת"ס הנ"ל עולה בשי' הר"ן ג"כ דדין תשמישי קדושה דרבנן ג"כ יש להעיר ע"ד הפלפול לפמ"ש באו"ז ה' ביהכ"נ סי' שפ"ו דאם עשו אה"ק משן סלע שמחובר מעיקרו בלאו ה"ט דלשמירה עביד אין בו קדושה דכל במחובר לא נאסר דכמו שאין מעילה במחובר ה"ה דאין בו משום תשמישי קדושה וסייע ג"כ מדין עכו"ם דבמחובר לא נאסר ועיין מ"פ סי' קנ"ג מ"ש שהוא חידוש ולפי"ז תיקשי בשי' הר"ן דביהכ"נ יש לו דין תשמישי קדושה לפמ"ש הש"ך חו"מ סי' צ"ה דבית הוי כקרקע ועיין מג"א סי' תרל"ז סק"ז א"כ לא יהי' לו לביהכ"נ דין תשמישי קדושה ובב"ב (ס"ו) אמר שאני פשוטי כ"ע דרבנן דתלוש ולבסוף חיברו כקרקע הוי לגבי דרבנן ועיין פסחים (כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי והק' המפורשים דהא גם שלכה"נ אסור מדרבנן וכתב בשו"ת משיב כהלכה יו"ד סי' ט"ו לתרץ עפי"ז קו' המל"מ דבלא"ה הרי מחובר אין בו מעילה רק דתלוש ולבסוף חיברו ל"ה כקרקע, ע"כ משני הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי דהוי שלכה"נ ואסור רק מדרבנן ובדרבנן תולבס"ח הוי כקרקע ודפח"ח, ולפי"ז הכ"נ אס"ד דדין תשמישי קדושה הוי רק דרבנן תיקשי אמאי יהי' לביהכ"נ דין תשמישי קדושה הא בדרבנן תולבס"ח כמחובר שאין בו מעילה וה"ה דאין בו דין תשמישי קדושה לדברי האו"ז אלא עכצ"ל דתשמישי קדושה עיקרן דאו' רק לביהכ"נ נתנו חכמים דין ת"ק ועשו כשל תורה ודו"ק: ה) אבל יותר נראה הדבר מפורש בירושלמי דתשמישי קדושה דאו' והוא בירו' סוטה פ"ז ה"ה דתני על אבני המלון נכתבו דברי ר"י ר' יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו ומקשה מאן דמר על אבני המזבח נכתבו לא לשעה היו ונגנזו ופי' ביפ"מ ופנ"מ דודאי נגנזו אחר שהקריבו עליו ולא הניחום שם מפני שתשמישי קדושה הן והאיך היו יכולים להעתיק התורה בשעה מועטת כו' הנה הוא מקשה במה שכתוב בתורה מטעם תשמישי קדושה הרי מפורש דדין תשמישי קדושה דאורייתא והוא ראי' נפלאה: וראיתי גם בשד"ח מערכת ב' בהכ"נ שהביא דברי האחרונים בדין תשמישי קדושה אי הוי דאו' או דרבנן וכן בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' מ"ז כתב מסברא דנפשי' דהוי רק דרבנן, ותמהני על כל הגדולים במחכ"ת שלא העירו מהמפורש בירושלמי דהוי מה"ת: [הרב השואל כתב ע"ז והדפיס בספרו דשאני אבני מזבח הר עיבל דהוו כעין קדושת המקדש דכ"ז שלא נפדה איכא מעילה מה"ת, וזה טעות דקודם שבאו לארץ ואין מקדש אין מעילה באבנים אלו ומאחר דס"ל כאן שסתרו את האבנים ולא הביאום עמהם א"כ עכ"פ לא עדיפי מתשמישי קדושה דס"ת ותדע דאפי' לר' יוסי בזבחים (ק"ח) דבמה בעי מזבח הכי יעלה על הדעת דבמתו שעושה בראש גגו יהי' לו קדושת מקדש אתמהה ואדרבה בשי"ק חוכך גם בזה שיהי' להן אפי' דין תשמישי קדושה והקשה ממה דלא מצינו במזבחות שעשו אבותינו שיהיו נגזזים וקושיתו יש לתרץ ואכמ"ל ומעכ"ת אזיל בתר איפכא ולדחות בקש מה שהיא ראי' עצומה]: ו) פרט הב' אם יש פדיון לתשמישי קדושה, הנה ביו"ד סי' רפ"ב סעי' ט"ז מבואר דתפוחי כסף וזהב שעושין לס"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאם לחולין אם לא לקנות מהם ס"ת או חומש ובמג"א סי' קנ"ג סקי"ד כתב בפשיטות דתשמישי קדושה אפי' במכירה ע"י זטה"ע אכתי בקדושתי' קיימי ועמד ע"ז בפמ"ג שמבואר ההיפך בש"ע יו"ד כנ"ל. ובחת"ס או"ח סי' ל"ח העיר על הסתירה בדברי הר"מ פ"י מה' ס"ת שכתב וז"ל תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכן המטפחות כו' תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשישברו או שיבלו נגזזין כו' ומיני' בי' כתב וכן רימוני כסף וזהב כו' אסור להוציאן לחול אא"כ מכר אותן לקנות בדמיהן ס"ת או חומש והרי הסתירה גלוי' בדברי עצמו אם יש פדיון לתשמישי קדושה ותי' החת"ס ע"פ קו' הרמב"ן הנ"ל הובא בר"ן מגילה דהא קדוה"ג א"י לחולין ע"י פדיון ולטעמי' אזיל במלחמות בע"ז גבי מזבח ששקצו אבני יון דמזבח הוי ככ"ש ומייתי מתוספתא דאבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון וה"ה אבני ביהכ"נ אבל הרז"ה פליג שם וס"ל אפי' אבני מזבח יוצאין לחולין ע"י פדיון ומעילה ומכש"כ אבני היכל ועזרה, ואמנם כ"ז בבנין אבל בכלים