חזון נחום רלו

דמיפסקי מחיצתא מתתאי, כלי אחד דומיא דשני כלים כגון עריבתא של תרנגולים אע"ג דמיפסקי מחיצתא הא נגעי ובפירש"י וז"ל הלכך לאו הפסק הוא כיון דנגעי למעלה מן המחיצה שני החצאין באויר הכלי, והכ"נ בנ"ד שנוגעין הפרשיות זב"ז במקום הכיווץ לאו הפסק הוא, ועיין זבחים (כ"ו) והביאום לד' עד שתהא כולה לפנים וכעי"ז בכתובות (כ"ה) בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכ"ת הביא לשון המרדכי הביאו במחה"ש סי' ל"ג סק"ב ובמג"א סי' ל"ב סקנ"ה שכתב העור צריך להיות שלם בין בית לבית, והנה הגם דהתם מיירי שחותכין את העור במקצת כמו"ש במחה"ש, משא"כ כאן שלא נחתך רק ע"י כיווץ ולא שייך כאן הטעם שבט"ז סי' ל"ג סק"ב שהי' העור מקולקל, אבל הרי גם בדין המרדכי כתב המחה"ש דל"ש טעמי' של הט"ז וא"כ מה לי ע"י חתך או ע"י כיווץ וכלשון הרש"ז סי' ל"ב סעי' ס"א מחיצות הבתים מבפנים בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה גם הביא כ"ת מס' שלחן מלכים על קצש"ע בשם השל"ה שהפרשיות יהיו כולם בתוך הבתים לכתחלה, וטובה הסמיכה מש"ס מנחות הנ"ל בכה"ג דנוגעים יחד הוי ככלי אחד ובמתני' דכלים פי"ח מ"ח תפלה ארבעה כלים, ואם נבא לדרוש טעמא דקרא דלטוטפת בד' בתים שצריך שלא יהי' פרשה שבבית זה נראה לבית אחר נראה ג"כ דבעינן שלא יהי' נראה אפי' מקצת לבית האחר דכבודה בת מלך פנימה, וקצת דמיון להא דזבחים (קי"ח) אר"פ רואה שאמרו לא רואה כולו אלא רואה מקצתו, ובלשון המרדכי הביאו בב"י סי' ל"ג לפי' הא' שבקונדס וכן אם הקרע של זה למטה לצד תיתורא ושל זה למעלה לצד בית משמע הלשון שפסול כו' ולהאמור ה"ה בלא קרע רק שנכווץ העור באמצע ואין מגיע הדופן עד סוף מקום הנחת הפרשה כיון שנראה הפרשה מבית זה לבית האחר ואנן בעינן שהפרשה תהי' כולה מבפנים לכתחלה כדברי השל"ה, ואף שבמג"א סי' ל"ג סק"א כתב דאם נתקלקלו פי' שנפסקו ב' בתים שלמים ובהגה"ת לבו"ש דאולי ר"ל דבעינן שנפסק בשלימות דופן המפסיק עד למטה אבל אם לא נפסק כולו לית לן בה, אבל בפמ"ג שם ג"כ רצה לפרש כן ודחה פי' זה עיי"ש רק דבנ"ד נראה שיש עצה לתת בין הדפנות קלף דק להדביקו בדבק וירד עד למטה, ולפי שעל כל אופן החשש הוא רק לכתחלה בודאי בכה"ג שמתקן ע"י דבק שהוא כמחובר אין כאן מקום פקפוק אפי' לכתחילה והנלע"ד כתבתי: פרפר נז. [הערה]. בנוגע לתשובתי סי' נ"ז אודות העופות שיש להן ה' אצבעות שכתבתי הנלע"ד פשוט להתירא, נתתי אל לבי שאין רצוני להיות דן יחידי בעד הכלל, רק אניח הדבר לרבנים מובהקים לקבוע ההלכה פסוקה ולהוציא את מורי הוראה בישראל ממבוכת הספק: והלום ראיתי העתק תשו' מס' חבצה"ש ח"ב סי' כ"ו שכתב להחמיר רק שמעיר כי דבריו בלא החלט: ובאמנה ראיתי שכתב דברים בלתי מתקבלים לדעתי במחכג"ת וזה לשונו דכיון שאנו רואים שיש לו שני אצבעות הרי נתברר בחוש שאין זה אותו העוף שאחז"ל שהוא טהור, והגע עצמך אנו סומכים על סימנים באבידה ולמ"ד סימנים דאו' ג"כ לענין היתר עגונה, והנה אם יבא אחד ויאמר שנאבד לו עוף שהי' לו ד' אצבעות והמוצא מצא עוף שיש לו ה' אצבעות ודאי לא נחזיר לזה ע"פ הסימנים שהרי אנו רואים בחוש שזה אינו שלו שהרי יש לו אצבע יותר, וכן בעדות אשה אם יאמר אחד סימן שהי' להבעל ששה אצבעות ואנחנו נמצא בזה האיש שבעה אצבעות ודאי נאמר שאין זה בעל האשה והכ"נ דכוותי' ממש עכ"ל: ומאוד תמוהים הדברים, דמה דמות יערוך לזה שיש הכחשה בפירוש באמירת הסימן, ואדרבה הגע עצמך בסימן דארוך וגוץ דאמר בב"מ (כ"ז) דל"ה סימן ומ"מ אם תאמר האשה על הבעל סימן דגוץ ונמצא ארוך או להיפוך בודאי שהסימן מוכחש ונתברר שאין זה בעל האשה ובכל זה לגבי סימני עופות כתב בשו"ת צ"צ סי' כ"ט ראי' מב"ק (נ"ה) לגבי אוז ואוז הבר אילימא דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי' כו' דמבואר דמשום שינוי הגידול לא יצא מכלל הטהורין והכ"נ משום שינוי של יתרת אצבע ובפרט דלא מקרי יתרת כיון שהם בשורש אחד כמו שכתבתי בפנים] שלא יצא מן המסורה והוא בכלל שאחז"ל בתורין אף כל כיוצא בהן טהורין, ודברי הגאון חבצה"ש ז"ל בכאן שלא בדקדוק במחכג"ת והרי מסיים שם בעצמו שלא בא לומר דבר בהחלט מחמת שהוא חוץ מביתו ומחוסר מספרי האחרונים המדברים בזה הענין עיי"ש: עכ"פ אחר רואי דעת גדולים נוטה להחמיר, ע"כ ג"א אם שעל משמרתי אעמוד בעיקר ההלכה שאין בהם חשש ופקפוק, עכ"ז אין רצוני שתהי' ההכרעה על דעתי לבד עד שיבא הדבר לשיקול דעת ועיון רבנים מובהקים בהלכה ובאופן שיהיו תמימי דעים עמי, מיני ומיני' תסתיים שמעתתא להתירא במטותא מיני' להשמיעני אשר אתם בזה וברצה"ש אשנה פרק זה במהדורא תנינא בקרוב כאשר אזכה לו מחסדי הבוי"ת: פרפר נח. נשמט לקו' האו"ח בפרפר ל"ו הנ"ל יש להעיר חדשות לפי פירש"י תמורה ד' דכהנים לוקין על לאו הנל"ע, איך הדין לגבי אשה בת כהן אי לוקה ג"כ אלהנל"ע, ולכאו' הרי הטעם בגמ' לגבי כהנים דרבי בהו רחמנא קדושה יתירה היינו דאמר בכמה דוכתי בש"ס דשאני כהנים דרבי בהו רחמנא מצות יתירות וכן במסורת הש"ס ציין לכל המקומות בש"ס, וא"כ לפי"ז לאו דוקא בכהן אלא אפי' בבת כהן וכדאמר בסנהדרין נ"א דצריך קרא למעוטי בת כהן שחיללה שבת שלא תהא בשרפה דסד"א הואיל דאחמיר בהו רחמנא בכהנים דרבי בהו מצות יתירות אימא תידון בשריפה, וא"כ לגבי להנל"ע דכהן לוקה ה"ה בת כהן, ואע"ג דבתמורה לשון הש"ס דרבי בהו קדושה יתירה ופירש"י דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא מ"מ היינו הך דרבי בהו מצות יתירות ואע"ג דדין טומאת כהנים ליתא בנשים מ"מ משום דאחמיר רחמנא בכהנים אחמיר ג"כ בבת כהן כלשון הש"ס בסנהדרין הנ"ל הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהנים כו', ובמקנה קידושין ל"ו כתב דלא שייך לומר בבנות אהרן דרבי בהו מצות יתירות אבל בשו"ת מהרי"א או"ח סי' קפ"ב השיג עליו מגמ' מפורשת סנהדרין נ"א הנ"ל, וא"כ מתורץ קו' האו"ח בקרא ואכל לא תאכלוהו כמו דאמר דנפ"מ בכהנים ה"ה דנפ"מ לבנות אהרן דלוקין אלהנל"ע דלא אישתרי מליקה לגבייהו, וזה חדש: פרפר נט. לתשו' סי' ס"ג במ"ש בישוב קו' המל"מ בפסחים נ"ט דמעלה ומלינה בראש המזבח אע"ג דלכתחלה לא יעלו רק כיון דסופו שימשול בו האור ויעשה לחמו של מזבח, אכתי יש להעיר דבמנחות כ"ו בעי חזקי' איברין שסידרן וסידר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא