חזון נחום רכז

לא מקרי יש להן טהרה משא"כ מים ע"י השקה, והנה מבואר בתוס' זבחים (צ"ה) לגבי פילי של חרס חדשה בסוטה (ט"ו) דהיכי דהוי פנים חדשות ליכא משום דיחוי, ומעתה עולין דברי הרמז"ל כמין חומר מה דלא כתב כאן לגבי שתילי קדשים הטעם משום דיחוי ושינה כאן את טעמו ממ"ש בפי"א מה' תרומות בשתילי תרומה מטעם הואיל ונדחו ידחו והוא מירושלמי תרומות (פ"ט), והיינו טעמא דבשתילי זרעים כיון שע"י זריעה כחיטי אחריני חשיבי ופנים חדשות באו ל"ה דיחוי לכך כתב בזה הטעם דאין זריעה להקדש, ולגבי מי החג דלש"ל אין זריעה להקדש כיון דהשקה מדין טבילה הוא אמר הטעם דנראו ונדחו כיון דבהשקת מים ליכא פנים חדשות, ומה דאמר בירושלמי ובר"מ לגבי שתילי תרומה דאסורין באכילה הואיל ונדחו ידחו פשוט ומבואר דאין זה מלשון דין דיחוי בקדשים דהרי לא מצינו בתרומה דין נראה ונדחה כלל רק הוא לשון מושאל והכוונה דאין טרפה חוזר להכשירו, ודוק היטב בכל הדברים טובים ומועילים לחקר ההלכה: חוץ להנ"ל י"ל בישוב הר"מ שכתב במי החג הטעם דיחוי ובגמ' הטעם דאין זריעה להקדש, וי"ל דשני הטעמים יחד מתאימים, דהנה בטעם דיחוי יש להעיר למאי דאמרי' במנחות (ק"א) דכ"ש שנטמאו אין להן פדיון דכיון שיש להן טהרה במקוה כטהורין דמי, א"כ לא נדחו מעולם, רק דנראה הסברא בגמ' כיון שהוא בידו ועומדין ליטהר לכך חשיבי כטהורין, אבל במי החג אחר דעשו מעלה בהו דאין זריעה להקדש שוב אין עומדין ליטהר ממילא ע"י מעלה דרבנן שוב לש"ל דכטהורין דמי ונדחו גם מה"ת וכהא דזבחים (ע"ג) דאמרי רבנן לא יקריב אי אקריב לא מרצה שנדחה מה"ת, וע"כ מיושב שפיר הר"מ שבא להוסיף הטעם דיחוי מה"ת שהוא נצמח ע"י טעם הגמ' דאין זריעה להקדש ודוק היטב: פרפר כח בסי' ע"ד הבאתי משנה דמכשירין פ"ב מ"ג אבל אם קדמו מי גשמים אפי' כ"ש למי שפיכות הכל טמא כו' ור"מ פ"ב מטו"א בזה ובכ"מ הק' מה טעם יש בין קדמו אלו לאלו והרא"ש בפי' כתב כשקדמו מי שפיכות אין מי גשמים מקב"ט דלא אחשבינהו לגשמים אבל קדמו מי גשמים שירדו כבר ניחא לי' ומקב"ט, והנה לכאו' דברי הרא"ש מסכימים לדברי התוס' ב"ב (צ"ז) דבגשמים בעינן תרתי שיחשוב אותו מתחלה שיהיו משקין ואח"כ בעינן דניחא לי', ובנדה (י"ז) אמרי' ג"כ דשלג אינו אוכל ולא משקה ואם חישב עליו למשקה מטמא טומאת משקה, וראיתי בשו"ת חק"י סי' ל"ב הק' דאיך טובלין בשלג טרם שחישב עליו למשקה והתורה אמרה מקוה מים, אבל נראה דלשי' הפוסקים דטובלין בשלג אף קודם שהופשר על כרחו דמקרי מים ומה דאמר הש"ס דבעי בשלג שיחשוב למשקה הוא לפי שהוא מי גשמים הנקפים אע"פ שהוא מים בעי מחשבה להחשב משקה להכשר כתוס' ב"ב הנ"ל והא תינח לענין הכשר אבל לענין טבילה כמו שטובלין בכל מי גשמים הכ"נ בשלג ודוק: ובענין זה כתבתי בתשו' להרב החו"ב מו"ה פישל מייזלש נ"י בטשעבין מה שכתב בשם ידידי הרב הגאון ר"י ווידערקעהר נ"י ראבד"ק פרעמסלא לחדש בגזרת די"ח דבר דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה דהוא רק בסתם מים משום דעלולין לקב"ט בלא הכשר כפירש"י פסחים (י"ד) ומשא"כ במי גשמים דל"ה משקה רק בחישב עליהן כתוס' ב"ב הנ"ל ל"ה עלולין לקב"ט כיון דצריכי מחשבה, ובזה תי' הא דנדה (י"ז) בשלג דחישב עליו למשקין נטמא מקצתו לא נטמא כולו ונודע הקו' דהרי משקה הוי תחלה לעולם א"כ אע"ג דל"ה חיבור כפירש"י מ"מ נוגע קורט לחבירו ונעשה תחלה, ולהנ"ל מתורץ ורו"מ כתב דמתורץ עפי"ז ג"כ קו' תוס' פסחים (י"ד) ד"ה עם עכ"ד, והנה לכאו' הערה גדולה העיר הרה"ג הנ"ל אבל לדעתי במחכת"ה אישתמיטתי' משנה מפורשת מכשירין פ"ד מ"י בלעו משקין טמאים אע"פ שהוציאם שירדו עליהן גשמים טהורים ולא יסיקם אלא בידים טהורות ובר"ש שלא יחזרו המי גשמים שנטמאו ע"י הידים ויטמאו את התנור דמשקה מטמא כלי הרי ע"כ משום דנעשו תחלה וכמו"ש הרא"ש טבו"י פ"ב מ"ב דמשקין פסולין אין מטמאין כלי דלא גזור אלא במשקין שהם תחלה, גם מפורש בתוספתא דמי גשמים ג"כ מקרי עלולין לקב"ט והאי התוספתא הביאה הר"ש במכשירין פ"ד מ"י מה אם מי גשמים שעלולין לקב"ט מטהרין ברוב כו' והטעם אע"ג דצריכי מחשבה נראה כה"ג דאמר בזבחים (צ"ד) למ"ד ראוי לקב"ט הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עלי' כו' והכ"נ כיון דמחוסר רק מחשבה שפיר מקרי עלולין לקב"ט, והארכתי עוד בפלפול ובישוב קו' התוס' פסחים (י"ד) הנ"ל ואכמ"ל: פרפר כט. בסי' ע"ח מ"ש התוס' ב"מ (ה') לגבי לאו דלא תחמוד אפי' יהיב דמי אי הוי רק אסמכתא, אעורר בזה ע"ד הרבינו יונה ז"ל בס' שע"ת דהמפציר בחבירו ליתן מתנה עובר בלא תחמוד דקשה להבין דלמה יעבור משום ההפצרה אחר שנתן לו אח"כ מדעתו ורצונו, וראיתי בס' אר"צ הנדמ"ח שהגה"ק האדמו"ר מגור שליט"א דיקדק ועמד בזה ובס' הנ"ל כתב דהוא דברי הש"ע חו"מ סי' שנ"ט כל החומד עבדו או אמתו כו' והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הר"ז עובר בלא תחמוד ומה לי מכירה או מתנה, ולעד"נ דבש"ע אין רבותא כ"כ משום דהרבה עליו רעים והפציר בו יותר חשוב כמו אנסו ע"ז כה"ג שכתבו התוס' סנהדרין (ו') ד"ה צריכא דפשרה הוי כמו מחילה בטעות ע"פ עצתן של הדיינים שהשיאו בו, והכ"נ בהפצרה ע"י מרבה רעים עובר בלא תחמוד אבל בהפציר בו מעצמו והבעלים הטו רצונם ונתנו מדעתם שיהי' עובר בלא תחמוד נראה לחידוש קצת: ונראה להעיר בזה ע"פ הירושלמי בכורים (פ"א ה"ח) דא"ר יוסי שאין מביאין בכורים מעבר הירדן תני אשר נתת לי לא שנטלתי לי מעצמי והיינו אף שניתן לבני גד ובני ראובן ברצון מ"מ כיון שהי' זה על הפצרתם מקרי שנטל מעצמו, לפי"ז הכ"נ לגבי לא תחמוד באופן שהנתינה היתה ע"י הפצרה הוי כמו שנטל מעצמו ועובר, וראיתי בס' גה"ש העיר בחולין (קל"ג) דאמר אביי כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מתנתא, מימר אמרי יהבו לי כו' והרי לפי הירושלמי הנ"ל גם בכה"ג הוי בכלל ולא שיטול מעצמו, וחשבתי דאפשר יש לו ענין במה דפליגי בכתובות (נ"ב) בנדרה היא וקיים לה הוא דר"א סבר הוא נותן אצבע בין שיני' ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיני' דפליגי בסברא אי אזלינן בתר המעורר לדבר אע"ג דהבעל קיים מדעתו מ"מ כיון שתחלת התעוררות בא על ידה אי חשבינן המעשה על חשבונה, ועיין סנהדרין (מ"ד) דאמר רב ת"ל קום לך דא"ל אתה גרמת להם מה שיהושע אסר להם ביזת יריחו ובח"ס או"ח סי' ר"ח העיר מהמבואר בירושלמי סוף ברכות דיהושע גזר והקב"ה הסכים על ידו, ולהנ"ל י"ל דהוא דאמר כר' יהושע דהיא נתנה אצבע בין שיני' והכ"נ אמר אתה גרמת להם, ובזה י"ל בהא דשבת (נ"ו) ויטו אחר הבצע ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם ר' יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע ופירש"י וקרא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ולהנ"ל יתכן