חזון נחום רכה

וכתבת בישוב הקו' הנ"ל עפ"י קו' הראב"ן דמאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ הרי י"ל דשם נאמן מטעם בעלים דפר בא משלו, רק שי"ל עפ"י הירו' בתוס' מגילה (ט') באירע פסול בכ"ג ועובד השני הפר בא משל ראשון וא"כ מייתי הש"ס ראי' מכ"ג הב' דל"ה בעלים ולפי"ז הירו' יומא (פ"א ה"ד) כאן בראשון כאן בשני דבמקדש ראשון לא אירע פסול קרי בכ"ג דהוא מעשרה נסים א"כ לא הי' מתקנינן אז כהן אחר דלא אירע פסה"ג ואי משום טומאה הרי הותרה בציבור, דבריו נחמדים, ואמנם הרי התוס' מגילה שם הק' מדאמר במנחות (י"ט) דגלי רחמנא שחיטה בבעלים ותי' דכיון דזכי לי' רחמנא הוי כאילו מקדש משלו, וא"כ גם לגבי כהן שני העובד הוא מקרי בעלים של פר וקו' הראב"ן לא מתישבא בזה, ואין לומר דלא זכי לי' רחמנא רק לצורך כפרה בהכשר הקרבן ולא באופן שפיגל בפר, ז"א שהרי בחולין (מ') אמרי' כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמי' והוי דידי' גם לענין שיכול לאסור במחשבת ע"ז דלש"ל אא"א דשא"ש אף דבאופן זה ל"ה לכפרה, ועוד דאפי' באופן שהפר בא משל ראשון הרי כל אחיו הכהנים מתכפרין בו והוי כבעלים דאמרי' ביומא (נ') לגבי פר ושעיר שאבדו דלא ימותו משום דהוי חטאת השותפין אף דבכה"ג שאבדו לא אתיין עוד לכפרה מ"מ אמרי' דזכי להו רחמנא: ולי נראה בישוב הערת הגה"ק שליט"א, הנה בקידושין (ע"ג) דת"ר נאמנת חי' לומר זה כהן כתב הר"ן שאין זה מדינא ועיין נוב"ת חו"מ סי' נ"ח בדברי הרמ"א חו"מ סוס"י ל"ה, ואמנם הרמב"ן ז"ל כתב בקו' התוס' יבמות (פ"ח) כיון דילפינן דעא"נ מוספרה לה א"כ אפי' אתחזיק אי' יהא נאמן, ותי' הרמב"ן משום דבנדה א"א בענין אחר כ"א ע"י עדות האשה לכן נאמנת ועיין ישרש יעקב יבמות שם שכתב דצ"ל דאע"ג דנאמנות החי' הוא רק דרבנן שאני התם דלפעמים אפשר גם לאחר להעיד ע"ז רק שעפ"י הרוב א"א בענין אחר משא"כ בנדה דלעולם א"א בענין אחר שפיר נאמנת מה"ת, ולפי"ז יש להעיר דמאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ דכ' וכל אדם לא יהי' באה"מ, אדרבה כיון דא"א לאחר להעיד בשום ענין ומאחר דפשיטא דשייך פיגול בפר יוה"כ כמו"ש התוס' כאן דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פיגול בד' עבודות א"כ משה"כ נאמן כ"ג שפיר לומר שפיגל להוציא מחזקת היתר דהוי מדין תורה משום שא"א לאחר להעיד לעולם משא"כ בשאר דוכתי דאפשר בעדים מנ"ל דעא"נ רק שי"ל שגם בס"ד ידע דאפשר בפשפש כדתניא שני פשפשין הי' בבית החליפות כו' וא"כ הרי איפשר עכ"פ לפעמים לשני עדים להעיד בכה"ג דחזינא בפשפש ממילא באופן דלא חזינא בפשפש והכהן אמר שפיגל לא יהי' נאמן דבכה"ג שאפשר רק לפעמים בעדים שוב נאמנות החי' אינו מדין תורה ומדנאמן כ"ג לומר שפיגל ש"מ שעא"נ, וע"ז משני הש"ס ודלמא דחזינא בפשפש דבאמת לא משכחת פיגול בפר כ"א בכה"ג דיש עדים: ומעתה מתורץ הקו' הנ"ל כמין חומר דלא תיקשי מנאמנות כ"ג באה"מ דלא אפשר בפשפש, משום דאדרבה כיון דבאה"מ ליכא משום מציאות דלחזי עדים שוב נאמן כ"ג שפיר מה"ת כדגלי קרא וספרה לה וליכא ראי' לנאמנות ע"א בשאר אי' ודוק: עוי"ל דלכאו' מאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ לפימ"ש הרא"ם במרדכי ריש חולין דאיך נאמן ע"א על השחיטה במקום חזק"א, ותי' דדוקא סתם ישראל א"נ אבל מי שמוחזק לכשר נאמן אפי' במקום חזק"א א"כ הכ"נ מאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ הא שאני כ"ג שהוא גדול בתורה וכתוס' יומא (ל"ה), וכבר העיר כן בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"א, אך הנה ביומא (י"ח) בהא דזקנים אומרים לכ"ג שמא שכחת או לא למדת פריך מי מוקמינן כה"ג והתני' והכהן הגדול מאחיו כו' ומשני כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני דאר"א תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת ביתוס לינאי כו', א"כ שפיר מייתי הש"ס ראי' מכ"ג ביוה"כ בבית שני שלפעמים לא הי' גדול מאחיו, ולפי"ז מתורץ קו' הנ"ל דלא תיקשי מאה"ס שבמדבר דשאני כ"ג הגדול מאחיו ודו"ק, ומתורץ בזה קו' האחרונים בראיית הש"ס מכ"ג ביוה"כ דהרי הק' הראב"ן דשאני הכא שהפר שלו ותי' דההוכחה היא מהשעיר, והק' דאכתי אם מביא שעיר אחר נמצא שחלל יוה"כ בשחיטת שעיר אחר שלא לצורך ונעשה מומר למפרע וגם שחיטת פרו פסולה דעל כרחו שפיגל במזיד דלגבי כ"ג לא משכחת אומר מותר כמו"ש באו"ז ה' פסחים סי' רכ"ג לפי שהוא גדול מאחיו, ולהאמור ניחא דההוכחה הוא מכ"ג ביוה"כ בבית שני שהי' במציאות שלא למד וכמתני' דהוריות (י"ג) אם הי' ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה כו', ומשכחת לה שפיר באומר מותר, ודוק כי הדברים נכונים ויש לי אריכות בסוגי' זו ואקצר ע"י שבני היקר המופלג כמר יצחק נ"י הכותב והמעתיק איננו אתי בביתי כעת: פרפר כד. בסי' ס"ד בשאלת הרבית אזכיר מ"ש בט"ז או"ח סי' רמ"ו בשם רב אחד להתיר להלוות ברבית על משכון דרך מכירה אע"פ שחייב להחזיר לו אפה"כ מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע אי' רבית והט"ז חולק עליו מסברא, ונשאלתי מהחו"ב כ' יחזקאל שטייניץ מק' סאסנאווצע דאיך אשתמיט מיני' גמ' דב"מ (ס"ה) מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור וכתב לפלפל ע"פ הלח"מ פי"א מה' מכירה וסמ"ע וט"ז חו"מ סי' ר"ז, ואמנם כדברי הרב שהביא הט"ז כתב בשו"ת צ"צ סי' כ' וראייתו מתוס' ב"מ (ס"ג) ד"ה כשמשך דמשיכה דהכא ל"ה אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש והכ"נ מכירת המשכון ל"ה אלא לענין היתר רבית, ובשער משפט לה' רבות סי' קע"ד תמה ע"ז מש"ס ב"מ הנ"ל עיי"ש שהניח בתימה ודחה הדין הנ"ל מהלכה: אבל שלא יהיו דברי הגאונים תמוהים כ"כ יתכן עפמ"ש החו"ד סי' קע"ד בישוב הר"מ וסתירת הש"ע חו"מ סי' ר"ז שיש חילוק בין אמר ע"מ דתנאי מלתא אחריתא הוא וכשיחזור צריך קנין חדש לשי' הרא"ש והרשב"א לכך בש"ע שם סעי' ה' דאיירי בע"מ מותר דהוי כמכירה חדשה משא"כ בסעי' ו' עיי"ש, ומעתה נראה דיפה כתב הצ"צ שם מטעם דהוי אומדנא דמוכח דזה הוי כתנאי דע"מ כמבואר בתוס' קידושין (ז') בהילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי דל"ב ת"כ דהוי אומדנא דמוכח עיי"ש, והגם שבמקו"ח סי' תמ"ח כתב לחדש דאומדנא דמוכח שיורא הוי דל"מ באתרוג ותי' בזה קו' הט"ז ומג"א סי' תרנ"ה מה דל"מ לצאת באתרוג השאול מטעם אומדנא כמו גבי קידושין וטלית עיי"ש אבל במחכג"ת דבריו תמוהים מתוס' קידושין הנ"ל דמהני אומדנא דמוכח באתרוג והטעם דל"ה כשיורא רק כתנאי ע"מ ועולים יפה דברי הצ"צ דמשא"כ בהא דב"מ (ס"ה) וביו"ד סי' קע"ד דאמר לכשיהי' לי מעות החזירם לי דהוי שיורא וכן מ"ש הרמ"א במקום שיש מנהג להחזיר דאסור משום דהמנהג ל"ה כתנאי רק שיורא שהמנהג להחזיר בלא מכירה מחדש ולא דמי לאומדנא דמוכח ותנאי ע"מ דצריך קנין חדש ותנאי מלתא אחריתא הוא ודוק, שו"מ במח"א ה' רבית סי' י' שהעלה כן דבהתנה בפירוש בע"מ מותר ובס' קדושת יו"ט סי' א' שדן בזה דאומדנא דמוכח הוי כע"מ וא"כ סרה התמי' על הצ"צ וט"ז סי' רמ"ו ואתי שפיר: ובמ"ש הצ"צ ראי' מתוס' ב"מ (ס"ג) דמהני מכירה לא לקנות את המשכון רק לענין איסור רבית יש להעיר דתלי' בפלוגתא דגיטין (מ') דאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה דאיסורא לברי' לא מורית ורבינא אמר אנא כרב דימי ס"ל דמורית איסורא, וכמו דפליגי אי מורית איסורא כתב הריט"א בה' שמחת יו"ט