חזון נחום רכד

עבירה והגם שבשו"ב שצריך להיות ירא ד' מרבים יש בכלל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו (סוכה נ"ג) ור' יוחנן קרי למאני' מכבדותא (שבת קי"ג) וצריך שיהי' הדור בלבושו ברוח ישראל סבא מ"מ הרי גם אז לא הי' זה ע"ד פריצות וכעת הוא הולך בדרך תמים, שכן נראה ממכתבו במה שהשוחטים דעדתו מרוצים אליו במלאכת הקודש שיהי' מצורף אליהם, וגם שהיתה עצת אדמו"ר הק' מהוסיאטין שליט"א לשאול אצלו, מזה נראה שלא נמצא בו דופי והוא מומחה ומוחזק לכשר ע"כ נראה דמן הדין אין טענה להמוחים לא מיבעי' אם כבר הסכימו עליו שאין יכולים לסלקו רק אפי' לכתחלה אין לדחות אותו מחזקת שו"ב והעיקר לדעת תכונת השו"ב ומהותו ביראת השם וכת"ה למראה עיניו ישפוט: פרפר כב. בסי' נ"ז בשאלת העופות שיש להן ה' אצבעות הזכרתי משו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א דסימנים בבהמות ועופות אינם הגורמים טהרה או טומאה וכמו כן סימני גדלות באדם אינם גורמין הגדלות ולהכי קרי להו סימנים שאינם אלא סימן שעל ידם ניכר הגדלות, אבל בתוס' נדה (נ') מבואר שיטתם דהסימנים עצמן הם הגורמים: הנה רחש לבי שיש להעיר עפ"ז בחקירת המל"מ פ"ד מה' אישות לענין אי מהני קידושי קטן שמקדש אשה על אחר שיגדיל דאפשר לא חשיב דשלב"ל כיון דזמן ממילא קאתי והעלה שדבר זה במחלוקת שנוי בין רש"י ותוס' יבמות (ל"ד) בהא דאמר בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לחייבו אינהו, מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי דהמתבאר בפירש"י דבעודם קטנים קדשו ואמרו שיחולו הקידושין לכשיגדלו ותיכף שגדלו חלו הקידושין ואיסור נדה בב"א אך התוס' הקשו דל"ה בב"א שאין יכול לקדש עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום, הרי דפליגי בדין הנ"ל עיי"ש: ונראה ע"פ האמור דהתוס' אזלי לשיטתם, דהנה בשי' פירש"י דל"ה דשלב"ל דזמן הגדלות ממילא אתי' לכאו' קשה דהרי לא בשנים לחוד תלי' הגדלות רק דמחוסר ג"כ הבאת שתי שערות דהוי מחוסר מעשה כמו בפירות דקל דהוי דשלב"ל אע"ג דעבידי דאתי והרגיש בזה במל"מ עצמו שם, אבל ע"פ שו"ת המהרי"ט הנ"ל מתורץ משום דשתי שערות אינם גורמין הגדלות רק שעל ידם ניכר הגדלות שהגיע בזמנו א"כ אין הגדלות מחוסר מעשה דזמן ממילא אתי' והמעשה דשתי שערות אינם רק לגלות ולהכיר לנו את זמן הגדלות ובדמיון דאמר בסנהדרין (ס"ה) שאני מגדף הואיל וישנו בלב דלכך ל"ה בזה עקימת שפתיו מעשה כיון שהוא בא רק לגלות מה שבלב, זה הנראה בשי' פירש"י אבל התוס' לשיטתם בנדה (נ') דהסימנים עצמן הגורמין טומאה וכן סימני גדלות השתי שערות הן עצמן הגורמין להגדלות לכך שיטתם ג"כ דלא מהני קידושי קטן לאחר שיגדיל דלש"ל זמן ממילא קאתי, משום דמחוסר מעשה הבאת סימני הגדלות ודוק היטב: שם כתבתי דמבכורות (מ"ה) יתר בידיו וברגליו שש אין ראי' מדברי ר"י דל"א יתר כנטול, משום דאפשר ה"ט דרבנן דהוי מום, שו"ר בבי"צ יו"ד ח"ב סי' קכ"א שכ"כ דאולי בזה פליגי ר"י ורבנן, ולכן הבאתי ראי' מלשון הר"מ דרק בידיו פליגי אבל ברגליו מודו רבנן, ועיין בי"צ שם מ"ש דלענין שאר דברים שנאמר יתר כנטול אין לו שחר והוכיח דאל"כ למ"ל קרא לבל תוסיף בתפילין וציצית, ובדברי הנו"ב בהכשר ס"ת באות יתיר עיין שו"ת כוכב מיעקב סי' קכ"ב שתמה מדברי הר"מ פ"ז מהס"ת שדין היתר כדין החסר גם העיר ממנחות (י"א) כגון שהפריש לה שני קמצים ותוס' שם: ובהכרעת ההלכה הבאתי משו"ת אנ"ז מ"ש שבאם יתברר שאין היכר כלל בין הביצים משל אוזות שלנו יש היתר טוב ובנ"ד נסיתי ונוכחתי שאין שום שינוי כלל ואין היכר כלל להבדיל מה מביצים של שאר עופות וע"כ חוץ מצדדי היתר שנאמרו בפנים יש כדי סמיכה ע"ז, וגם מה שנראה ומובן שאין בעופות הללו שום שינוי צורה לצאת מהמסורה המקובלת והא ראי' שגם אחר הידיעה ואזהרה שלא לקנות ולשחוט לכתחלה עופות אלו, עוד מזדמן ובא שאלות העופות אחר השחיטה מבלי משים והוא מפני דמותם וצורתם ממש ככל עופות המסורה, ומידי דלא מורגש למראה עין ולא ממליך עלי' בר מיני' הוא, ואחר כל צירופי הצדדים לא הייתי נכנס לעמוד על דעתי בזה, אך לפי שראיתי שגם הרבנים שקיהו בזה ובראשם אחי הגאון הגדול שליט"א בספרו כמו שהבאתי בפנים היו דבריהם רק מחומרא בעלמא ולא בהחלט הדין ע"כ תמכתי על הידיעה מגדולי ליטא וכמה מדינות שהתירו כמבואר בפנים ושלא להפסיד ממון ישראל אחר שכבר נשחטו העופות בדיעבד כפי שנתבארו הדברים להלכה בס"ד: מצאתי כאן להזכיר באגב מה שכ' אחי הגאון שליט"א בספרו הנ"ל סי' הביא בשמי הערה ע"פ הר"ש והרא"ש פרה פ"ב בדברי חכמים דפסלו פרה מעוברת שהוא משום שנשחט גם העובר ואיכא משום אותה ולא אותה ואת חבירתה הכ"נ במ"ש הר"מ פי"ב מה"ש דמותר לשחוט המעוברת דעובר ירך אמו ואמאי לא יחשב אותו ואת בנו כמו דמקרי אותה ולא אותה ואת חבירתה דשני הענינים דומים ומתכוונים, והעיר הוא לתרץ ע"פ פירש"י מגילה (י"ג) ובמות אבי' ואמה עברתה מת אבי' ילידתה מתה אמה דמבואר דאף שאבי העובר מקרי אב אבל המעוברת לא מקרי אם א"כ לכך לא מקרי אוא"ב ודפח"ח, ועיין חי' רע"א יו"ד סי' פ"ז לגבי אם טרפה, אבל אכתי צע"ק דלכאו' נראה דמה דלא מקרי אם הוא מהך טעמא גופא דעובר ירך אמו וקושיתי אזלא למ"ד לאו י"א ומ"ש הר"מ הנ"ל דעובר י"א הוא רק לשון מושאל ועיין בי"צ אע"ז סי' נ"ד, אבל אח"כ השמיעני אחי הגאון שליט"א מה שנתעורר כי קושיתי הנ"ל היא שאלת הראשונים באשכול פ' בהמה המקשה שכתב על שליל שא"ב משום אוא"ב וז"ל הטעם שאין קרוי בן עד שיצא ממעי אמו כדכתיב בנך היוצא מחלציך ובבהמה כתיב שור כי יולד ועליו אמר ואוא"ב לא תשחטו חזינן דבמעי אמו אינו קרוי בן עכ"ד וא"ש: וע"פ ההערה הנ"ל מרש"י מגילה נתעוררתי מתלמידי מחו' החריף כמר בעריש לנדא נ"י מרישא בישוב קו' הה"מ פ"ב מאישות ה"ט דלשי' הר"מ שם תקשי קו' הש"ס ריש יבמות דמצינו חמותו ממאנת בקידש היבם את הבת בבטן אמה אחר שהוכר עוברה דפסק הר"מ שהיא מקודשת, ולפירש"י מגילה הנ"ל מתורץ דכיון שאין שם אם נופל על העיבור ממילא שלא נקראת האם חמותו בשעת עיבור ונכון ולהלן בחלק שו"ת אע"ז עוד יבא בזה בעז"ה: פרפר כג. בסי' נ"ה נשמט השלמת התשו' אל הרב השואל כזה, הבאת בשם הגה"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א [זצ"ל] להעיר בגיטין (נ"ד) אר"י משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו כו' כ"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן והכתיב וכל אדם לא יהי' באוה"מ, ודלמא דחזינא בפשפש והק' דאכתי יש הוכחה מאוה"מ שבמדבר דכ' וכל אדם לא יהי' באוה"מ ושם לא הי' פשפש ולול וע"כ דעא"נ באיסורין, ותי' מדנפשי' ע"פ התוס' שבת (כ"ג) ד"ה וכי לאורה הוא צריך דאמר בברייתא דבמלאכת המשכן הי' אהרן מסתכל בטפיח ורואה מה בתוכה כו' ודפח"ח: