חזון נחום רכב

ומצאתי בכדומה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' י"א באלמנה שהיתה מוחזקת להדליק נרות בבהכ"נ שבירושלים שכתב כיון שהחזיקה כמה שנים להיות מדלקת בפני קהל רואים ולא מיחו אין לך חזקה גדולה מזו כו' עיי"ש, ויש ללמוד מזה לנ"ד בחזקת שמשות, ובפרש שהשמש יש לו משרה של עניני כבוד התורה וכדומה י"ל דלא גרע משו"ב דג"כ ליכא בי' דין חזקה ומ"מ איתא מצד המנהג כמו"ש בשו"ת מבי"ט מנהגא זו בכל המינויים ושמשות בהכ"נ ובהמ"ד בכלל: אבל גם חוץ טענת חזקה אחר שכבר זכו לו בחותמיהון רוב מנין שממנין אותו לשמש בחזקת אביו שוב אין יכולים לחזור, חדא דמבואר בקצה"ח סי' רס"ד דאף במקום שאין לפועל אלא שכרו מ"מ בהבטיח שכרו לעני מחויב ליתן לו מה שפסק ואין יכול לחזור ובב"ש אע"ז סי' נ"א סקי"א דבקיבל עליו להלביש את בתו יש בזה מדין מתנה לעני כיון שהזוג עניים בשעת הנשואין, ובשו"ת ב"ש חו"מ סי' י"ז כתב דבדרך שכירות אין לו דין מתנה לעני ובהג"ה שם העיר מדברי הקצה"ח הנ"ל ומקנה קידושין (נ"ט) ועיין מהרש"ם ח"א סי' ל"ח בזה: אבל יותר מזה בנ"ד שהרבים קבלו אותו ומבואר בחו"מ סי' ר"ד סעי' ט' שאם רבים אמרו לאדם א' ליתן לו מתנה אינם יכולים לחזור אפי' במתנה מרובה וע' נה"מ סי' של"ג הביא מד"מ דג' ששכרו מלמד א"צ קנין, ומבואר בחו"מ סי' כ"ב וסי' קס"ג דמשל רבים א"צ קנין ולפי"ז גם בנ"ד שחתמו לו רוב מנין שישאר בחזקת אביו בשתים עלתה לו, מדין חזקה בשמשות כמו בשאר מינויין ומדין קנין מה שקבלו עליהם הרבים חוץ מה דהוי מתנה לעני כנ"ל, זה הנלע"ד עפדתוה"ק: פרפר יז. בסי' י"ט אות ב' הבאתי דעת הכ"מ פ"ו מנזירות דבר חידוש בשי' הר"מ דבטומאת קבר אין הנזיר מגלח עלי', ובבי"צ יו"ד ח"ב סי' קנ"א כתב לדון בדברי המנ"ח מ' רס"ג שהוציא כן, אבל תה"ל מצאתי חבר להכ"מ הוא המאירי ז"ל בשבת (י"ז) מ"ש שחוכך לומר דדוקא בטומאת אוהל חרב ה"ה כחלל ולא בטומאת אוהל הקבר, ונשאלתי שצ"ע להבין כוונתו, ואמרתי שדבר גדול דבר האדון שכוון לחידוש הכ"מ הנ"ל ולפי שהקדים המאירי שם דבטומאה שאין הנזיר מגלח לא אמרי' חרב ה"ה כחלל לכן יוצא מזה ג"כ חידוש זה דבטומאת קבר ליכא דין חרב ה"ה כחלל והיא הערה גדולה: פרפר יח. בסי' כ"ד בגדר שעת הדחק, דמצינו דשעה"ד פירושו שעת הסכנה ופירש"י (שבת מ"ה) מסכים בזה לפירש"י ברכות (ל"ו), ומה שמצינו ג"כ בתוס' נדה (ו') דאפי' טרחה דגופא מקרי שעה"ד וכתבתי לחלק בין טרחה מרובה לטרחה מועטת כחילוק התוס' ב"מ (נ"ג) לגבי דשיל"מ, והנה בתוס' יבמות (צ"ג) לענין דחשיב בידו כתבו דאין נראה לחלק בין מקום רחוק או קרוב, אבל מובן דלענין בידו שאני, ובענין שעת הדחק אי הוי כהפ"מ כבר כתבתי בזה להרב המופלג בתו"י החריף מו"ה יעקב שטיעגליץ שו"ב נ"י מפה שנשאלתי ממנו בעת הגולה מלחמת התבל שנת תרע"ה אחר שהי' אז שם במקומו שעת הדחק בבשר אם יש להקל במקום שמכשירים בהפ"מ, והשבתי לו מן הדרך כי הדבר מבואר בשו"ת תה"ד סי' ר"ד וז"ל וא"ת בנ"ד הואיל ואיכא דוחקא דציבורא יש להתיר כמו בהפ"מ נראה להביא ראי' דלא אמרי' הכי כו' והביא ראי' מש"ס דנדה (ו') הנ"ל דפירש"י שני בצורות הוה והוי הפ"מ ולא רצה רש"י לפרש שני בצורות והוי דוחקא לאוכלי טהרות אע"כ לא שרינן משום הכי אלא משום הפסד הקילו דהתורה חסה על ממונם של ישראל עכ"ד, ואמנם להאמור אין כל עניני שעה"ד שווים דלפעמים קרי לשעת הסכנה שעה"ד והוא לפי מקומו ושעתו: בסי' כ"ט, לענין אמירה לעכו"ם דלהמכילתא הוא מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב ביו"ט כתבתי דמ"מ אא"ל דחמיר יו"ט משבת דאמירה לעכו"ם הוא רק שבות, כן כתבתי במק"א בתשו' להרב החו"ב מו"ה אברהם זייגער נ"י בקאטאוויץ ע"ד חקירתו אם דוקא בשבת בעי מלאכת מחשבת משום דנסמכה למלאכת המשכן כפירש"י חגיגה (י') אבל ביו"ט אסור מה"ת אפי' היכי דל"ה מלאכת מחשבת, רק דאא"ל כן כנ"ל וכה"ג דביצה (י"ח) מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור, ובפנ"י שבת (מ"ו) העיר לחדש דביו"ט יהי' במשאצ"ל איסור לאו אבל לא שיהי' יו"ט חמור משבת, ואדרבה לענין משאצ"ל כתב המאירי ביצה פ"ק דאפי' למ"ד משאצ"ל חייב מ"מ ביו"ט פטור, והארכתי בפלפול ואכמ"ל: בסי' ל' אות ה' כתבתי להוכיח בשי' הירושלמי ביצה פ"ב ה"ג דלא כהר"ן דלהחם כנגד המדורה הוי כאונ"פ וצריך לבאר דלפי פתרא ב' בירושלמי דלהחם מותר רק מטעם מתוך אכתי אין הוכחה שהרי במג"א סי' ק"א ס"ג כתב דגם הר"ן כתב רק דהוי כאונ"פ בכ"ף הדמיון ומותר רק מטעם מתוך, אבל הוכחה שלי הוא מפתרא קמא בירושלמי דבעי דוקא קומקום נגד המדורה אפי' לב"ה. ובענין זה דלהחם מטעם מתוך הי' לי ענין תשובה להרה"ג החו"ב מו"ה מנחם פישביין פה, אבל אין לה המשך לנידון שאלתינו ע"כ אכמ"ל: פרפר יט בסי' ל"ה אות ה' כתבתי ליישב דברי הפמ"ג או"ח סי' ש"ח דאפי' למ"ד צעב"ח דרבנן מ"מ בשבת דכתיב למען ינוח הוי צעב"ח דאו' דלא תקשי עליו מש"ס שבת (קנ"ד), אזכיר עוד מה שנשאלתי בשכבר הימים מהחריף כמ' אהרן זלמן זילבערבערג תלמיד ישיבת כוכב מיעקב בטשעבין, דלפי"ד הפמ"ג הנ"ל תקשי בגמ' דע"ז (י"ג) המקדיש בזה"ז נועל דלת בפני' ומתה דכתב המרדכי משום דצעב"ח דרבנן והרי להמבואר בר"מ דיכול אדם לחיות ז' ימים בלא אכילה ומסתמא ה"ה בבהמה כן וא"כ ההכרח שיעבור ז' ימים בלא אכילה ואיכא צעב"ח בשבת דאו' והיא הערה נאה, ויפה תי' לו מורו אחי הגאון אבד"ק טשעבין שליט"א דהכא ליכא משום ינוח דודאי ליתא רק בבהמה שלו דמצווה על שביתתה, ועשו"ת צ"צ סי' ל"ה בהג"ה ומ"ש עליו בח"א כלל נ"ח, אבל י"ל עוד בפשיטות דבמקום מצוה כי הכא לש"ל בבהמה הדרשא דלמען ינוח תן לה נייח, דלמען ינוח כמוך כתיב ולא עדיפא מיני' דאדם עצמו שמחויב בנוח ועונג שבת וברא"ש פ"ק דשבת בהא דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת מפני עינוי שבת במניעת אכילה דלצורך מצוה הותר משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וא"כ דלגבי אדם הותר במקום מצוה וקיי"ל כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר עיין מג"א סי' ש"ה סק"ו א"כ מכש"כ דליכא משום למען ינוח שורך במקום מצוה, ומתורץ ג"כ הקו' מש"ס שבת (קנ"ד) שהובא בפנים משום דהוי במקום מצוה, ובמועדו שהי' שנת תרפ"ג נעמו לי דברי זעירא בני הילד שיננא חריפא אברהם יחי' כאשר הריצותי לפניו ההערה אמר על אתר דהכא בבהמה של הקדש ליכא למען ינוח דהוי בהמה שאינה שלו, וכבר קדמוהו בתי' זה כנ"ל כן שנן שכלו, ואמר עוד באופן אחר דלכאו' אפי'