חזון נחום רטו

בגת העליונה דר' יהושע אומר יטמאנה ביד כיון שסופו לאיבוד לא חיישינן לשמירתה, ואף דאמר במעילה (ז') דמחשבין על העומד לאיבוד ולישרף ובתוס' דכ"ז שלא נאבד ונשרף אכתי מקרי אוכל, מ"מ הכא שכבר חל פסול יוצא הול"ל שישרף מיד כיון דהוי דבר והיפוכו דא"ת דמהני הזריקה דנבעי עבור צורה ממילא ליכא זריקה, אך למ"ש התוס' פסחים (ט"ו) דעבור צורה היינו לינה בעלמא אתי שפיר, ואמנם מ"ש לינה בעלמא מקצת לילה כוונתם אחר שעבר היום סוף זמן אכילתם עיין צל"ח שחקר בזה ואפי' אם הפי' הוא תוך זמן אכילתם היינו עפ"י הרמב"ן עה"ת דקדשים עיקר מצות אכילתן ביום זבחו ועיין שו"ת ח"צ וצל"ח ריש ברכות, לכך מקרי לינת לילה עבור צורה משום דעובר עיקר זמן אכילתן ולפי"ז ממילא בפסח שאינו נאכל אלא בלילה ולר"ע לשיטתו בפסחים (ק"כ) דפסח נאכל כל הלילה לא משכחת עבור צורה בלינה בעלמא מקצת לילה רק בעמוד השחר דהוי נותר, ומעתה מתורץ היטב תמיהת התוס' ממתני' דהפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד משום דבפסח לא יתכן כלל לר"ע לשיטתו שיהי' זריקה מועלת ליוצא לעבור צורה דהוי דבר והיפוכו דוק כי נפלא: סימן קלג עוד י"ל בישוב תמיהת התוס' מעילה (ז') הנ"ל, ממתני' דפסחים (פ"ב), דהנה הר"מ בפיה"מ שם הפסח שיצא כו' וז"ל אמרו שיצא ענינו שיצא מן הבית שנאכל בו עכ"ל והק' בתוי"ט דמה שנפסל ביוצא הוא בליל ט"ו בזמן אכילתו כמו"ש בפ"ט מהק"פ אבל אנן קיימינן בי"ד דלא נפסל ביוצא כ"א כשאר קק"ל עכ"ל וכוונתו דאי בליל ט"ו הא אין שורפין קדשים ביו"ט וממילא נעשה נותר, אבל נראה דמ"ש הר"מ פ"ט ה"א דאינו חייב המוציא מחבורה לחבורה רק בליל ט"ו היינו רק דחיובא ליכא אבל אי' דרבנן איכא אפי' מבעו"י וכן הוא לשון הירושלמי אינו חייב עד שעה שיאכל, וכמו לגבי שבירת עצם (פסחים פ"ד) אמר מבעוד יום גזירה אטו משחשיכה אע"ג דמדאו' אמר התם דאינו עובר למ"ד ראוי לאכילה בעינן והשתא לאו בר אכילה הוא הכ"נ לגבי הוצאה מחבורה דאינו חייב רק בזמן אכילתו מ"מ פסול דרבנן איכא וזה פיה"מ הפסח שיצא מבעו"י דהוי פסול דרבנן וישרף מיד כתוס' פסחים (ט"ו) דאפי' טומאה דרבנן לא בעי עבור צורה, עוד יש הוכחה בכוונת פיה"מ דרצ"ל פסול דרבנן שהרי כתב עניינו שיצא מן הבית ולא הזכיר שהוציא לחבורה אחרת כלשון הש"ס המוציא מחבורה לחבורה ולשון הר"מ פ"ט ואין מוציאין מחבורה שאוכל בה והמוציא כזית מחבורה לחבורה לוקין ובמנ"ח מ' ט"ו עמד בסתירת לשונו אבל נראה מדוקדק דלחיובא דוקא נקט מחבורה לחבורה דלוקה ואם שלא לחבורה אחרת כתב רק אין מוציאין מדרבנן וכן פיה"מ כאן פסול דרבנן, והנה ידוע הכ"מ פ"א מפהמ"ק דבטומאה דרבנן לא מהני ריצוי ציץ וכן בירושלמי יומא (פ"ב) בעי ציץ מהו שירצה על טומאת ידים והסברא דבדרבנן לא אלים למיתפס ציץ (ראה לעיל סי' מ"ט פלפול יפה בזה], והנה בתוספתא מעילה (פ"א) איתא דמה דס"ל לר"ע זריקה מועלת ליוצא הוא משום ציץ מרצה ומעתה להתוס' פסחים (ט"ו) דמצינו טומאה דרבנן ל"ב עיבור צורה נמצא דבר חדש דיוצא דרבנן עוד חמיר מיוצא דאו' דלא אלים למיתפס עלה ריצוי ציץ ומיושב היטב תמיהת התוס' ממתני' דפסחים (פ"ב) הפסח שיצא כיון דהתם הוי רק יוצא דרבנן לפיה"מ מודה ר"ע שישרף מיד ודוק היטב: אופן ב' בישוב קו' התוי"ט בפיה"מ הנ"ל, דהנה מה דנקט הש"ס המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה דמבואר דלא סגי מה שמוציא מחבורה רק בעינן ג"כ לחבורה אחרת, נראה דזה הדין הוא רק לגבי מוציא מחבורה אבל במוציא מן בית לבית חייב אפי' בלא חבורה אחרת, והטעם מבואר דבגמ' אמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מנין ת"ל חוצה חוץ לאכילתו לכך דוקא במוציא מחבורה לחבורה דשמעינן רק מחוצה שהוא חוץ לאכילתו בעינן דוקא לחבורה אחרת משא"כ במוציא מבית לבית מפשטא דקרא לא תוציא מן הבית וע"כ אמר בירושלמי (פ"ז הי"ג) דאם הוציא מבית לחבורה אחרת חייב שתים: ולפי"ז נ"ל מלתא חדתא דה"ה בהמבואר דאינו חייב במוציא כ"א בליל ט"ו זמן אכילתו זה דוקא במוציא מחבורה לחבורה כיון דיליף מחוצה דבעי חוץ מקום אכילתו ה"ה דבעי זמן אכילתו אבל במוציא מן הבית דל"צ לחבורה אחרת כנ"ל דלא אזלינן בתר מקום אכילתו ה"ה דלא קפדינן אזמן אכילתו וחייב אפי' במוציא מבעו"י וכן לשון הר"מ והמוציא מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה הרי דמדייק זה דוקא לגבי מוציא מחבורה לחבורה, גם בצל"ח כאן כתב וז"ל אבל מבעו"י שעדיין לא הגיע זמן אכילת פסחים לא שייך מקום קביעות לחבורה וזה לשון הר"מ כו' ונראה מפורש שכוון לזה דמשא"כ במוציא מן הבית דלא תלי' בחבורה דחיובו אפי' באותה חבורה ממילא שחיובו ג"כ אפי' מבעו"י: ומעתה מיושב קו' התוי"ט ומדוייק היטב לשון פיה"מ וז"ל עניינו שיצא מן הבית שנאכל בו, הנה לא נקט מחבורה לחבורה רק מן הבית דבזה חיובו אפי' מבעו"י כמו דלא בעי לחבורה אחרת דוק והבן: סימן קלד. בנוגע להנ"ל. בש"ס מעילה (י') דאמר רבא הכל מודים שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא ומאימורי קק"ל לאחר שהעלן דפטור פשיטא מאי קא מפסיד, מ"ד בשר ק"ק שנטמא אית בי' מצות שריפה לכהנים כו' קמ"ל דלא, הק' בתוס' מאי קמ"ל הרי גבי יוצא מתני' הוא דאר"ע זריקה מועלת ליוצא ואין מועלין משנעשית מצותו אע"ג דמצותו בשריפה: ונראה לתרץ דבירושלמי פסחים (פ"ג ה"ח) בעי ההו יוצא מהו את עביד לי' כי מטמא בחוץ או כי מטמא בפנים פי' בכ"ע דבעי בכל יוצא בקדשים אי אמרת דגזרו טומאה על היוצא אי מדמינן לה לנטמא בעזרה או לנטמא בחוץ אליבא דר"ע במתני' פ"ח דשקלים דמקום טומאתו שם שריפתו א"ר יוסה מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו נעשה כמטמא בחוץ ועיין ג"כ מנחות (כ"ה) דאין ציץ מרצה על היוצא דא"ק לרצון להם לפני ד' עון דיוצא לא מבואר ג"כ דיוצא מקרי עון דחוץ: ולפי"ז מתורץ היטב קו' התוס' לר"ע לשיטתו דשאני יוצא שאין מועלין אע"ג דמצותו בשריפה מ"מ שריפתו בחוץ לעזרה דמקום טומאתו שם שריפתו והוי כמטמא בחוץ משא"כ בשר ק"ק שנטמא שפיר קאמר הש"ס דסד"א כיון דאית בי' מצות שריפה לכהנים בפנים בעזרה לא נעשה מצותו קמ"ל דלא ודוק היטב: סימן קלה בירושלמי סוכה (פ"ג ה"א) גזל לולב מכין והדס מכין וערבה מכין ובעי אי הוי שינוי מעשה במה שאגדן יחד ונתעוררתי בחלוף מכתבים עם ידידי מחו' הגאון הגדול ר' מנחם זעמבא רא"ב בווארשא שליט"א דקשה למה נקט הירושלמי שגזלן מג' אנשים ולא בפשוטו שגזל כולן מאחד, ואמר ליישב ע"פ החקירה הנודעת אם בגזל וקנהו בשינוי איכא פסול דתעשה ולא מן העשוי אף שאין הפסול בגופו,