חזון נחום ריג

ג"ק, אבל ש"ס דילן י"ל דס"ל שפיר דבעי ג"ק רק דבהמה מקרי ג"ק (וי"ל ג"כ בשי' הירושלמי דהנה הגם דבש"ס דילן (עירובין כ"ז) אמר דדגים ממיא איברי ואין נקחים בכסף מעשר, אבל שי' הירושלמי מע"ש פ"א ה"ג ובמה"פ ד"ה מתניתא דדגים נקחים מכסף מעשר, כן ראיתי למי שתירץ בזה למהרש"א ב"ב (ע"ה) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים כתב מהרש"א ממעות מע"ש ודוק ולפי"ז בירושלמי לשיטתו בצד כוורא דחייב משום עוקר דבר מגידולו לטעמי' דדגים הוי גידולי קרקע ודוק בזה]: ובזה מתורץ לי מה שהקשה לי ח"א בשבת (קמ"ד) דאר"י אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ואר"ח מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה וכתבו בתוס' נראה לר"ת דדוקא ביו"ט אבל בשבת דלא חזי' לשחיטה כמו דש חשיבא כו' ולכאורה הר"ת ז"ל מחליף שיטתי' (בדף ע"ג) הנ"ל שכתב דליכא בחולב משום דש דל"ה ג"ק, ולמ"ש מתורץ דשפיר כתב הר"ת כאן למאי דאמר הכא מדברי רבינו נלמד והיינו מדברי שמואל והוא לשיטתו לעיל ק"ו דהושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו עכדס"ל דבהמה מקרי גידולי קרקע ודוק: והנה כן רחש לבי מלתא חדתא דאע"ג דבהמה מקרי ג"ק כיון שנקחת בכסף מעשר וגם כיון שבהמה אוכלת מן המחובר לקרקע דהוי כקרקע לכך מקרי גידולי קרקע, משא"כ אדם ודאי דלא חשיב ג"ק, ושוב מצאתי בס' סמיכת משה מבן הגאון ר' שמעלקא מניקלשפורג זצ"ל שכתב כן בפ' שיטות עיי"ש, ואמת שהט"ז או"ח סי' של"ו כתב שיש לזהר שלא לתלוש מעור של אדם בשבת דאדם הוי כקרקע אבל הרי התוס' בקידושין (ד' ז') כתבו דרק עבד הוי כקרקע ולא אדם סתם ועיין ש"ך חו"מ סי' צ"ה בזה, וא"כ לדברי התוס' ודאי דל"ה אפי' ג"ק: ולכאורה עומד לנגדינו דברי הרמב"ם פ"ח מה' שבת ה' ז' ת' גבי חובל בחי דחייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם דאל"כ הו"ל מקלקל בד"א בחובל בבהמה כו' אבל בחובל בחבירו חייב משום נחת רוחו ואע"פ שא"צ לדם כו' ומשמע לכאורה דחובל בחבירו חיובו ג"כ משום מפרק וא"כ ש"מ דגם אדם מקרי ג"ק, אבל כבר כתב בס' מעשה רוקח להרמב"ם שם הביאו בשו"ת ב"א או"ח סי' כ"ב דודאי אין כוונת הרמב"ם בחובל בחבירו שיהי' חיובו משום מפרק דהא התנה הר"מ ז"ל שם דדוקא בחובל בחי שיש לו עור ואדם לא יכנס בסוג זה דאין לו עור כדאמרי' ואלא שעורותיהן כבשרן עור האדם כו', וע"כ דחובל באדם חיובו אינו משום מפרק כ"א משום נטילת נשמה עיי"ש, ומ"ש הב"א שאין הכרח לראיותיו, לענ"ד יש הכרח לזה מקו' המנ"ח במוסך השבת שהקשה להרמב"ם דחובל חייב משום מפרק מכתובות (ד' ז') גבי מהו למיבעל תחלה בשבת דקאמר אי דם מפקד פקיד שרי, וקשה הרי אכתי הו"ל מפרק עיי"ש שהניח בקושי', ולהאמור ניחא דרק חובל בבהמה איכא משום מפרק ולא בחובל באדם, וכן מוכרח מקו' הפנ"י בכתובות שם דקאמר מאי דעתיך דביו"ט שרי מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' והקשה הפנ"י הא בלצורך דהיינו שחיטה ליכא משום מפרק והכא בחבורה איכא משום מפרק כיון דלדם הוא צריך, וא"כ מוכרח דחובל באדם ליכא משום מפרק ובס' סמיכת משה הנ"ל תירץ כן לקו' הפנ"י, וא"כ נתקיימו דברינו דאע"ג דבהמה מקרי ג"ק אבל אדם ודאי ל"ה ג"ק וז"ב: וכיון שזכינו לזה מתורץ שפיר קו' התוס' בע"ז כמין חומר דסבר ר' יוסף למימר דאולידו עכו"ם בשבת שרי משום איבה, ול"ק דהא הוי איסור דאורייתא משום עוקר דבר מגידולו כדאמר שמואל בהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי', דז"א דדוקא קאמר שמואל בהושיט ידו למעי בהמה משום דבהמה מקרי ג"ק אבל הכא לגבי אולודי עכו"ם ליכא אי' דאורייתא, משום דליכא משום עקד"מ כ"א בג"ק ואדם ודאי ל"ה ג"ק והיא עצה יקרה בס"ד: ובזה נמצא און לחזק דברינו למעלה דחיובו דהושיט ידו למעי בהמה הוא משום עוקר דבר מגידולו ולתרץ קו' הרשב"א הנ"ל הביאו בריט"א מהא דנוטל שפמו וצפרניו זב"ז דפטרי חכמים וגם ר"א מחייב רק משום גוזז ולא משום עוקר דבר מגידולו, ולמ"ש ניחא דבניטל שפמו וצפרניו שפיר ליכא משום עד"מ כיון דאדם ל"ה ג"ק, אבל בבהמה דהוי ג"ק ודאי איכא משום עד"מ וכדאמר שמואל בהושיט ידו למעי בהמה כנ"ל, ומה שהקשה הרשב"א מהא דתולש כנף דחייב רק משום גוזז ולא משום עד"מ ועיין תוס' בכורות (כ"ה) ד"ה ואר"ל, כבר תירץ בריט"א דהא בירושלמי מפרש להדיא הא דתולש כנף דמיירי במתה דליכא בזה משום עקד"מ ומעתה קמו דברינו בלי פקפוק דחותך מבהמה איכא משום עוקד"מ והיינו משום דבהמה הוי ג"ק: ולפי"ז מיושב היטב דברי הר"מ הנ"ל שכתב דחותך יבלת מגופו אפי' בכלי פטור ול"ק מש"ס דפסחים ועירובין, דהש"ס שם הרי מיירי ביבלת דבהמה לכך בכלי חייב, דנהי דליכא משום גוזז דלא שייך אלא בדבר הנפרד מהגוף כמו שער וציפורן, מ"מ איכא משום עוקר דבר מגידולו דבהמה הו"ל ג"ק, אבל הרמז"ל כתב שפיר הנוטל צפרניו חייב משום גוזז וחותך יבלת אפי' בכלי פטור משום דביבלת דאדם ליכא אי' תורה כלל דלא שייך בי' משום עוקר דבר מגידולו כיון דאדם ל"ה גידולי קרקע, ומה שכתב הר"מ שם בסמוך דתולש כנף הר"ז תולדה דגוזז ולא הזכיר משום עוקד"מ, היינו כדברי הירושלמי הנ"ל שהביא הרמב"ן דמפרש להך דתולש כנף במתה דליכא משום עוקד"מ ונקט טעמא דגוזז דפסיקא לי' דאיכא גם במתה כמבואר בר"מ שם ובירושלמי ודוק היטב: סימן קלא דרוש לשה"ג. פסחים (צ') אמר אביי והא ליכא לאוקמי כריה"ג דהא תני בה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והק' במל"מ פ"ד ממעילה בשי' הר"מ בפ"ח מנזקי ממון דשלמים שהזיקו גובה מבשרן והוא כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הם ואילו בפ"ד ממעילה כתב דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, ובקצוה"ח סי' ת"ו כתב לתרץ דהא דקק"ל ממון בעלים לריה"ג אינו אלא לענין הבשר שיוכל למוכרו מחיים שיאכל הקונה את הבשר אבל שישחט ויזרק על שם הקונה מודה ריה"ג דלא מהני דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא על שם הבעלים שהקדישו וכשם שאסור לשנויי מזבח לזבח כן אסור לשנות שם הבעלים שהקדישו אותו וא"כ ניחא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דהיינו להקריבו על שם הקונה וכמו"ש רש"י פסחים (פ"ט) וז"ל המוכר עולתו להתכפר בו אחר לא עשה כלום עכ"ל, ומה דאמר אביי בפסחים (צ') דליכא לאוקמי כריה"ג הפי' הוא דאפי' כריה"ג לא אתי' כיון דאמר ריה"ג דלהתכפר לא מהני המכירה איך קתני והמעות חולין אם גוף הקדושה לא נמכר לקונה עיי"ש, ובמחכ"ת כמה מהדוחק יש בזה בפירושא דהש"ס פסחים: והנלע"ד בישוב הר"מ, הנה מ"ש בקצה"ח ע"פ פירש"י דמוכר עולתו להתכפר בו אחר דלא עשה כלום דאף ריה"ג מודה בזה וטעמו דכשם דאסור לשנויי מזבח לזבח כן אסור לשנות שם הבעלים, צ"ע הרבה דמה ענין לו לשינוי קודש או לשינוי בעלים שהוא דוקא בד' עבודות אבל הכא מוכר ומשנה שם הבעלים מחיים שמוכרו לאחר ע"מ