חזון נחום ריב

ופסחים הנ"ל נראה מבואר שהיבלת הלחה החותכה בכלי חייב כחותך צפרנים בכלי שחייב: וראיתי במרכבת המשנה לר"מ ה' שבת שתירץ משום דביבלת אדם ל"ש גזיזה דאין ענין לגוזז אלא דוקא דבר הנפרד מגוף הצפורן ושער או יבלת שבעין בהמה, לא בחותך עור ובשר מגוף האדם ולכך פסק הרמב"ם בה' שבת בחותך יבלתו מגופו אפי' בכלי פטור, משא"כ סוגי' דעירובין ופסחים מיירי ביבלת שבעין בהמה כמו"ש התוס' בכורות (ל"ח) דמום שיש לו רפואה ל"ח מום קבוע, דע"כ הא דחתיכת יבלתו בפסח מיירי ביבלת שבעין בלא שיער דאין שוחטין עליו במקדש ולא במדינה כדאמרי' בבכורות (ד' מ'), והיא שמנה הר"מ בפ"ב מה' אס"מ בכלל הד' חלאים הפסולין משום מבחר נדריך, ויבלת שבעין לא חשיב מחובר לגוף ואיכא בי' משום גוזז, ומה דאמרי' בעירובין לגבי כהן שעלתה בו יבלת חותכה בשיניו אין בכלי לא ותפשוט דר"א כו', אע"ג דהוא יבלת שבאדם, כוונת הש"ס כיון דבנוטל צפרניו בכלי חייב ה"ה ביבלת עכ"פ הוי שבות חמור וכמו"ש התוס' שם ד"ה הא בלחה עיי"ש: אבל לענ"ד במחכת"ה תירוצו דחוק דמאין לחלק בין יבלת בשאר הגוף או יבלת שבעין דכמו שביבלת בגוף כיון דמחובר לגוף ליכא משום גוזז הכ"נ ביבלת המחובר לעין, ועוד הרי המרכבת עצמו בה' אס"מ כתב בטעם הרמב"ם שכתב בד' חליים הפסולין משום מבחר נדריך דאם הקריבו הורצו אע"ג דבמתני' (בד' מ"א) כיילינהו בחדא עם ד' מומין עוברין, משום דהר"מ הוכיח מגמ' שם דד' חליים הו' קבועים ותיקשי אמאי אין שוחטים עליהם במדינה וע"כ דהנך ל"ה מום כלל ופסולין רק מדבריהם משום מבחר נדריך ולכך אם הקריבן הורצו עיי"ש, וא"כ ע"כ ס"ל להרמב"ם דאפי' מום שיש לו רפואה מקרי קבוע ומיירי סוגי' דפסחים ועירובין אפי' ביבלת שבגופו ודוק: לכן הנ"ל לתרץ דברי הר"מ ז"ל דבאמת לכאו' תיקשי לפי סברת המרכבת הנ"ל דגוזז ל"ש רק בדבר הנפרד כמו בנוטל צפרניו ולא בחותך מהמחובר לגוף א"כ אמאי אמרי' גבי יבלת דבהמה אם בכלי כאן וכאן אסור הא ביבלת ליכא איסורא דגוזז כלל לפי האמור דאיירי אפי' ביבלת שבגופו ומ"מ אמר כאן וכאן אסור: אבל י"ל לפי"מ דאמרי' בשבת (ד' ק"ו) אמר שמואל המושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו ובירושלמי דשבת פ' כלל גדול אמרי' רבנן דקסרי אמרין ההן דצייד כוורא וכ"ד שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר החולב והרודה חלות דבש לר"א חייב משום קוצר, ובכורות (ד' כ"ה) דבעי מר"ה כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י בן המשלם משום תולש לא היינו גוזז וביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו כו', ולפי"ז נראה דהא דאמרי' דחותך יבלת בהמה בכלי חייב אינו משום איסור גוזז כלל רק דחיובו משום קוצר שהוא עוקר דבר מגידולו דכ"ד שמבדיל מחיותו איכא בי' משום עוקר מגידולו, ואע"ג דהתוס' שבת (ד' ע"ג) גבי הא דאר"כ זומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע חידשו דאפי' לר"י דמחייב במשאצ"ל בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה וא"כ בנ"ד הרי א"צ להיבלת, אבל הנה מתוס' בכורות (ד' כ"ה) נראה שלא קיימו שיטתם בשבת, וס"ל דלמ"ד משאצ"ל חייב איכא משום קוצר גבי הא דמסיק הש"ס דר"י בן המשלם דאמר השוחט את הבכור מקום בקופיץ ותולש את השער דה"ט דתולש לא היינו גוזז ולהכי כנגדו ביו"ט מותר דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וכתבו התוס' דאין ללמוד להתיר תלישת נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט דהו"ל עוקר מגידולו אע"ג דא"צ לנוצה והוי מלשאצ"ל אין ללמוד משאצ"ל מכלאחר יד עיי"ש, הרי דהתוס' אתי עלה רק מכח משאצ"ל ולמ"ד משאצ"ל חייב איכא משום עוקר דבר מגידולו אף בא"צ להנקצר, וא"כ הכ"נ בחתיכת יבלת למאי דפסק הר"מ פ"א מה' שבת ה' ז' דמשאצ"ל חייב. וא"כ ניחא הא דבכלי חייב והיינו משום עוקר דבר מגידולו אבל ביד פטור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וכגמ' דבכורות (ד' כ"ה) הנ"ל דתולש כנגדו ביו"ט מותר מה"ט: והנה התוס' בע"ז (כ"ו) הקשו בהא דסבר רב יוסף אולידו עכו"ם בשבתא בשכר שרי משום איבה והרי אמרי' בשבת (ק"ז) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי חייב משום עוקר דבר מגידולו דהיא תולדה דגוזז והיכי שרינן איסור דאורייתא משום איבה, ותירצו דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת, א"נ דכיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו, אבל דבריהם סותרים לתוס' שבועות (מ"ג) דבענבים העומדות ליבצר לענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין דגמר מקצירת סמנים שהיתה לאחר שעומדין ליקצר, וא"כ הכ"נ אמאי לא יתחייב משום קוצר אפי' בפסקו גידוליו וכבר הרגישו בזה באחרונים: והנ"ל בישוב קו' התוס' דהנה הרמב"ן בבכורות (פ"ג) כתב שיש להתיר לתלוש הנוצות מצואר של עוף ביו"ט כדי לשחוט, אע"ג דאמרי' בגמ' דבעוף היינו אורחי' לתלוש ובזה תולש היינו גוזז כדאר"ל התולש כנף חייב משום גוזז מ"מ כיון דסופו של יו"ט לדחות אצל מלאכה זו משום צורך מאכל נפש דגם לאחר שחיטה איכא משום גוזז כדאמר בירושלמי התולש מן המתה תלישתה זו היא גיזתה ומפרש הא דתולש כנף דמיירי לאחר מיתה וחייב משום גוזז לכך מותר לתלוש אף קודם שחיטה שהרי מעתה לצורך אוכל נפש היא ולא מתוסף בה איסורא מחיים משום עוקר דבר מגידולו, דלמאי דמסיק הש"ס דתולש היינו גוזז [במקום דהוי אורחי'] הדר בי' ממה דס"ד וס"ל השתא דליכא משום עוקר דבר מגידולו כ"א בתולש מן הקרקע אבל כל דתלוש מן בעלי חיים משום גוזז בלחוד הוא דמחייב, ובריט"א שם הקשה עליו מירושלמי הנ"ל דאמר ההן דצייד כוורא וכ"ד שמבדיל מחיותו חייב משום קוצר, גם בש"ס דילן בשבת (ד' ק"ו) אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל אבר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו, הרי דאיכא משום עוקר דבר מגידולו אפי' היכי דל"ה גידולי קרקע, והביא מדברי הרשב"א שהקשה באמת מהא דהושיט ידו למעי בהמה דהרי ליכא משום עוקר דבר מגידולו אלא בגידולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגידולי קרקע, ולפיכך פי' הא דדלדל את העובר משום נטילת נשמה דמחייב ומה דאמר בירושלמי ההן דצד כוורא כו' לא אתי' בשיטתי' דש"ס דילן עכ"ל, ועיין מג"א סי' תצ"ז: ולענ"ד י"ל דא"צ לדחוק דהושיט ידו למעי בהמה חייב משום נטילת נשמה כיון דאמר שמואל בהדיא דחייב משום עוקר דבר מגידולו, ולקו' הרשב"א דהא ליכא משום עוקר דבר מגידולו כ"א בגידולי קרקע, י"ל דהנה בשבת (נ"ג וצ"ה) פירש"י דחולב חייב משום דש והקשו בתוס' בשם ר"ת דהא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בג"ק, ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דל"ה ג"ק אבל בהמה חשיבא ג"ק כדמוכח בריש בכל מערבין לענין דנקח בכסף מעשר, ז"א דהא בעינן ג"ק ממש דומיא דסממנים שבמשכן כו' עיי"ש, אבל הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת ה' ז' כתב דחולב חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, וכתב הה"מ דהר"מ ס"ל באמת דבהמה מקרי ג"ק כיון שנקח בכסף מעשר: ולפי"ז י"ל ג"כ לענין עוקר דבר מגידולו דאינו חייב כ"א בג"ק ובכ"ז שפיר אמר שמואל דהושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו, משום דבהמה מקרי שפיר ג"ק, ונהי דהירושלמי ודאי ס"ל דל"ב ג"ק מדמחייב בצד כורא משום עוקר דבר מגידולו אע"ג דדג ודאי ל"ה