חזון נחום ריא

בפושרין על הרוב א"א לזהר אם כן לא יועיל גם מקום זריזין כמו דאמרי' בריש חולין דטמא לא ישחוט שמא יגע בבשר ותיקשי דהרי שחיטת הקרבנות היא במקום זריזין ויזהרו שלא ליגע רק דהתוס' שם כתבו דרוב פעמים א"א לזהר שלא ליגע לכך י"ל דחששו אף בזריזין וכה"ג דאמרינן בזבחים (ע"ג) גזרה שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקרבו והיינו ג"כ משום שהוא חשש קרוב הרבה חששו אף בזריזין, וא"כ השתא אס"ד דבנילוש בפושרין ג"כ על הרוב א"א לזהר שלא יחמיץ אמאי לא חששו במנחות לזה במקום זריזין ועכצ"ל שגם לגבי מצה בפסח היא רק חשש משום המיעוט, והנה במנחות (ד' ס"ח) אמרי' אי ס"ד עד הביאכם למצוה משום מצוה ליקו ולגזור מבואר דמשום עשה לא גזרו חכמים ועיין תוס' שם (ד' ה') ד"ה האיר, גם נודע מ"ש בהגה' מל"מ היו"ט דאף לר"מ דחייש למיעוטא ואפי' באיסור לאו משום מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ה"מ בלאו שיש בו מלקות אבל בלאו שאין בו מלקות או באיסור עשה לכ"ע לא חיישינן למיעוטא: לפי"ז נראה ברור דמה שאסרו ללוש עיסה של פסח בפושרין היינו משום דבחמץ איכא לאו שי"ב כרת לכך גזרו חכמים זריז אטו שאינו זריז או שחששו למיעוט שא"א לזהר, ועתו"ס מנחות (נ"ד) דחוששין אפי' בלא שכיח בא"י כרת, וע"כ פריך הש"ס מהא דמנחות דנילושות בפושרין דהתם ג"כ בחמץ איכא לאו שי"ב מלקות דמחמץ את המנחה לוקה ומה לי אי' לאו מה לי אי' כרת והוכרח הש"ס לשנויי משום דמנחות איתא במקום זריזין אבל אם לא הי' במנחות רק איסור עשה ודאי לא הי' קושי' כלל מה דנילושות בפושרין משום דבמקום עשה לא גזרו גזרה, וגם במקום עשה לא חיישינן למיעוטא: ולפי"ז מתורץ היטב קו' התוס' הנ"ל דאיך נילוש לחה"פ ומנחת מאפה בפושרין דל"ה במקום זריזין כיון דמדת יבש לא נתקדשה, ולהנ"ל אדרבה כיון דמדת יבש לא נתקדשה א"כ לית בהו הלאו דל"ת חמץ כש"ס שם (ד' נ"ז) הנ"ל וליכא בהו כ"א עשה דמצה תהי' א"כ שפיר נילושין בפושרין אע"ג דל"ה במקום זריזין משום דבמקום עשה לא גזרו ולא חששו למיעוטא ודוק: וכיון שזכינו לכל הנ"ל מתורץ היטב קו' הפר"ח הנ"ל דלמה פריך הש"ס רק ממה דכל המנחות נילושות בפושרין והו"ל למפרך ג"כ ממה שנילושות במ"פ עם מים שממהרין להחמיץ, ולהנ"ל מתורץ כמין חומר דכבר כתבתי לתרץ קו' התוס' בר"פ כל המנחות בהא דאין מחמיצין בתפוחין משום דבאמת חמץ נוקשה לא חשיב חמץ לגבי מנחות והא דכתיב בהו לאו דל"ת חמץ אע"ג דהם מ"פ עם מים משום דכל המנחות נילושות בפושרין הוי חמץ גמור א"כ לכך הקשה הש"ס רק במה דנילושות בפושרין דאז אם יחמיץ יהי' חמץ גמור ואית בהו לאו שי"ב מלקות, משא"כ בלא הא דנילושות בפושרין לא הי' יכול להקשות ממה דנילושות מ"פ עם מים משום דבלא פושרין ל"ה רק חמץ נוקשה דל"ה חמץ לגבי מנחות לעבור בלאו כ"א בעשה דמצה תהי' וא"כ לא קשה מהא דמנחות משום דבמקום עשה לא גזרו ול"ח למיעוט, ועיקר קו' הש"ס היא רק משום פושרין דהוי חמץ גמור דאיכא לאו אבל משום אי' עשה לא חששו כמו דלא הקשה הש"ס מלחה"פ ומנחת מאפה דל"ה במקום זריזין משום דבהן אפי' חמץ גמור ליכא כ"א עשה משום דמדת יבש לא נתקדשה כנ"ל, ומתורץ ג"כ קו' הרא"ש על חכמי צרפת דהו"ל להש"ס למיפרך מהא דלחה"פ נילושות שני עשרונים, ולהנ"ל מלחה"פ אין קושיא כיון דמדת יבש לא נתקדשה ואפי' בחמץ גמור ליכא בהו כ"א עשה ומשום עשה לא גזרו ולא חששו, דוק היטב כי הוא ענין נחמד: סימן קכט. דרוש לשה"ג. פסחים (נ"ג) אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח כו' והר"מ השמיט זה משום דהר"מ לשיטתו פי"ז ממעה"ק ה"ט דפסק כר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבים וכמו"ש בח"י או"ח סי' תס"ט אבל לפי"ז יותר תגדל הקו' דא"כ למה פסק בר"מ בסופ"ח מהחו"מ דאסור לאכול גדי מקולס משום שנראה כאוכל קדשים בחוץ והרי בגמ' אמרי' דלא אתי' הא דתודוס כר"ש: ונ"ל דהתוס' פסחים (נ"ג) הקשו דאפי' לר"ש בגדי מקולס נהי דליכא למיחש שמא הקדישו עכשיו שאין זה כדרך המתנדבים מ"מ ליתסר למיעבד הכי שלא יאמר מחיים אקדשי' דסופו מוכיח על תחלתו שעשאו מקולס: ונראה לתרץ דהתוס' כתובות (ס') כתבו בהא דכ"מ שאסרו חכמים משום מ"ע אפי' בח"ח אסור הוא רק בחשד אי' דאו' ולא בחשד אי' דרבנן ועיין מג"א סי' ש"א סקנ"ו והסוגי' דשבת (ס"ד) אינו כ"א לרב דס"ל דאסור אפי' בכה"ג, וא"כ אם נאמר כן אין לנו לחוש גם הכא משום שמא יאמרו דכבר אקדשי' דזה רק חשש מ"ע ועיין ט"ז יו"ד סי' ה' סק"א א"כ בזה"ז אי' שחוטי חוץ דרבנן כמו"ש התוס' ע"ז (י"ג) משום דאינו ראוי לפאה"מ וכדאמר רבא התם בגמ' על הקו' מפני שנראה כמטיל מום נראה מום מעלי' הוא ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, ולפי"ז הכא ל"ה לן לחוש למ"ע דשחוטי חוץ בזה"ז דרבנן. רק אפי' אליבא דרב בשבת (ס"ד) דחייש אפי' בדרבנן ומכש"כ באופן דל"ה בחדרי חדרים דלכ"ע חיישינן למ"ע אפי' בדרבנן כמו"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ז מ"מ הכא לא חיישינן בגדי מקולס לר"ש כיון דחשש הוא רק ע"י שסופו מוכיח על תחלתו שעשאו מקולס כלשון התוס' הנ"ל, א"כ י"ל כה"ג דאמר בחולין (ל"ט) בשחט ואח"כ חישב עלי' זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרו לא איסור ולא היתר ובר"מ וש"ע יו"ד סי' ד' וחו"מ סי' רמ"ה דהוכיח סופו על תחלתו ספיקא הוי אי הלכה כרבנן או כרשב"ג ע"כ י"ל דה"ה לאומד של אנשים ע"י שהוכיח סופו על תחלתו ל"ה ע"כ אומדנא דמוכח רק אומד של ספק ועכ"פ שוב באי' דרבנן ליכא כה"ג חשש מ"ע דהוי ספיקא דרבנן לאינשי ודוק: ולפי"ז מתורץ שי' הר"מ ז"ל לשיטתו בסה"מ סי' נ' דשוחט קדשים בזה"ז חייב כרת כר"י וכן הלכה כי הוא ראוי ליקרב והשורש נתאמת אצלינו מקריבין אע"פ שאין בית עכ"ל, ומה שהקשו ע"ז דפסק שלא כרבא בע"ז (י"ג) הנ"ל עיין במפורשים ועיין ח"ס יו"ד סי' שי"ז [ראה לעיל סי' צ"ה פלפול עצום בזה] לכך אע"ג שהר"מ פסק כר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבים מ"מ פסק ג"כ דאסור לאכול גדי מקולס משום חשש מ"ע דהוכיח סופו על תחלתו ודוק: סימן קל. דרוש לשה"ג. פסחים (ס"ה:) מתני' אלו דברים דוחין את השבת שחיטתו כו' הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת ר"א אומר דוחין, ובגמ' (ד' ס"ח:) ורמינהו חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור, ר"א וריב"ח חד אמר אידי ואידי ביד הא בלחה הא ביבשה וחד אמר אידי ואידי בלחה ול"ק הא ביד הא בכלי כו' עייש"ה ובעיקר סוגי' בעירובין (ד' ק"ג): והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' שבת (ה' ח') כתב הנוטל צפרניו או שערו כו' הר"ז תולדת גוזז וחייב והוא שיטול בכלי כו' וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר, ותמה הה"מ כי לפי הסוגי' דעירובין