חזון נחום רט

לא אמרי' לב ב"ד מתנה, וא"כ י"ל דלכך הוכרח רבינא לומר כגון שהומם ולא כגון שנטרף כדי שיהי' מיושב גם למאן דס"ל הגרלה מעכבא ובענין לב ב"ד ס"ל כר"ש דהיכי דאית לי' תקנתא ברעיי' לא אמרי' לב ב"ד מתנה, ועוד דהרי בשבועות שם בהא דא"ר יוחנן לדברי חכמים נפדין תמימין פריך הש"ס ורבנן דפליגי עלי' דר"ש מאן נינהו אי נימא רבנן דקטורת שאני קטורת דלאו בר רעיי' היא כו' אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה לדברי ר"ש אין נפדין לדברי חכמים נפדין הרי מבואר לה דמדרבנן דקטורת לא שמעינן רק בלית לי' תקנתא ברעיי' ואף דר' יוחנן גמרא גמיר לה לדברי חכמים נפדין תמימים לאו לכולהו חכמים ואיכא מאן דס"ל דהיכי דאית לי' תקנתא ברעיי' לא אמרי' לב ב"ד מתנה ועיין בירושלמי (יומא פ"ה ה"א ושקלים פ"ד ה"ג) אמרי' ולאו דשמואל הוא דשמואל אמר קל הוא במותר דאיתפלגון הותירו תמימים שמואל אמר נפדין כתמימים דלב ב"ד מתנה ור' אמר נפדין כפסולי המוקדשין דלא אמרינן לב ב"ד מתנה רק שירעו עד שיפול בהם מום עיי"ש, ולכאורה יש לתמוה בדברי הירושלמי אלו במה דקאמר דלשמואל דאמר דמכתשת של קטורת הוי כלי שרת הא דנותנין מותר הקטורת לאומנין בשכרם דשמואל לשיטתי' דאמר נפדין תמימים והרי אפי' למאן דס"ל אין נפדין תמימין מודה בקטורת דלית לי' תקנתא ברעיי' דלב ב"ד מתנה כגמ' דמנחות (ע"ט), אבל באמת ניחא דכוונת הירושלמי דשמואל כשיטתי' דאמר נפדין תמימין אפי' היכי דאית לי' תקנתא ברעיי' ומכש"כ בקטורת אבל באמת אף לר' יוחנן דאין נפדין תמימין מ"מ בקטורת מודה: וא"כ מתורץ היטב מה דלא נקט רבינא כגון שנטרף וחללו על אחר כדי שיהי' מיושב גם למאן דס"ל היכי דאית לי' תקנתא ברעיי' לא אמרי' לב ב"ד והכא בשעיר המשתלח אית לי' תקנתא ברעיי' עד שיפול בו מום דפוסל בשעיר המשתלח וא"כ בנטרף בלא הומם לא מהני חילול לכך נקט רבינא כגון שהומם: ו) ועפי"ז מתורץ לנכון קו' התו"י הנ"ל שהקשו דלמ"ל קרא לרבויי בע"מ דפסול בשעיר המשתלח הא ידעינן מקרא דמרבה מחוסר זמן דלתירוצא דרבינא א"א לאוקמי כ"א בהומם ולמ"ש ניחא דאדרבה אי לאו קרא דמרבה בע"מ והוה אמרי' דבע"מ אין פוסל בשעיר המשתלח לא הי' אז הכרח לאוקמי קרא בהומם דמצי לאוקמי קרא בנטרף וחללו על אחר דלב ב"ד מתנה שיפדה בלא מום כיון דאם נאמר דבע"מ אין פוסל בשעיר המשתלח א"כ אין לו תקנתא ברעיי' ובכה"ג לכ"ע אמרי' לב ב"ד מתנה, ודוק כי חריף: סימן קכו לחנוכה. שבת (כ"א) בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כ"ג כו', הק' במפורשים דלמה הוצרכו לנס והרי בלאה"כ מותר משום ס"ט בר"ה, ונ"ל דבר חדש דבפסחים (ט"ז) אמר והכתיב וכל משקה וגו' יטמא ומשני מאי יטמא הכשר ובצל"ח אות ס"ו דאפי' למ"ד טומאת עצמן יש להן אפשר דיטמא היינו הכשר וטומאת עצמן רק מקרא הוא טמא ואין עושה כיו"ב דממילא משקה מטמא אבל יטמא דקרא הוא הכשר וממילא משקין אין עליהן שם טמא כלל ונפ"מ דלר"מ אפי' בקדשים טו"מ לט"א ל"ד דלא נוכל למילף מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא שהרי משקה לא איקרי טמא, ומעתה נ"ל חדשות דס"ט ברה"י שטמא ודאי וס"ט בר"ה טהור ודאי הוא רק באוכלין דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ילפינן לה מסוטה דכ' ונסתרה והיא נטמאה משא"כ במשקין דלא איקרי טמא הוי רק כשאר איסורין ומתורץ בזה דברי הרא"ש במתני' טהרות (פ"ד מ"ז) בספק משקין ליטמא טמא הק' בגליון אמאי לא חשיב לה לעיל (מ"ה) על ו' ספיקות שורפין את התרומה ותמה במ"א דלדבריו תקשי מכל ס"ט ברה"י שהרי גם הכא במשקין אינו טמא רק ברה"י וע"כ כתב שהג"ה זו מתלמיד טועה ולהנ"ל באמת ספק משקין אינו מדין ס"ט ברה"י רק כפירש"י פסחים (ט"ז) בספק משקין ליטמא טמא משום סד"א לחומרא, ומדוייק היטב בפירש"י שלא כתב משום ס"ט ברה"י עד לבסוף בדברי ר"י דגם לטמא אחרים דאו' והוא משום דרק לר' יוסי דיטמא דקרא לטומאה לא להכשר דלדידי' משקה איקרי טמא כמו"ש הצל"ח משא"כ לדידן דיטמא היינו הכשר: ועפי"ז מתורץ קו' תוס' פסחים (ט"ו) ד"ה חבית דאי ברה"י ספיקו טמא, ולהנ"ל י"ל דאפי' ברה"י ל"ה רק ספק ולא ודאי טמא דאיירי בחבית של משקין לא שייך דין ס"ט ברה"י או בר"ה רק דהוי ככל ספק אי' תורה וכמתני' פ"ד דטהרות ספק משקין ליטמא טמא דסתם מתני' ר"מ דמשקין לא איקרי טמא ודוק, ומתורץ קו' הנ"ל בנס חנוכה דבשמן שהוא משקה ליכא דין ס"ט בר"ה ודוק, ראה זה חדש הגם שלא שערום הראשונים חידוש זה אבל בהשקפה ראשונה נראה שלא נמצא סתירה מש"ס פוק עיין בה: [ענין האמור כתבתי בנדפס בהערותי לס' חי' מהר"יו והרבה מת"ח חשבו להשיג ולמצא סתירה לחידוש זה מן הש"ס ולא עלה להם, כן העירו מנדה (ע"א) לגבי דם תבוסה דאיכא דין ס"ט בר"ה ורה"י, ולק"מ מפני שדם תבוסה אינו משום טומאת מגע רק דדם המת הוי כמת עצמו וכתוס' סנהדרין (ד') וחולין (פ"ז), וכן ל"ק ממתני' דטהרות ה"י ובר"מ דשמן טמא משום ס"ט ברה"י, דהתם בצינורא של ע"ה משום גזירה דמשקה זב וזבה עתו"ס שבת (ט"ו) ואין זו טומאת מגע]: סימן קכז שבת (ל"א) אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה כו' ובתוס' קידושין (מ') הק' מדאמר התם אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ויתכן דבתוס' שבת כאן ד"ה אמונת זה סדר זרעים הביאו מירושלמי שמפרש שמאמין בחי עולמים וזורע, וביאורו נראה ע"פ תוס' פסחים (ק"ז) ד"ה נירו לכם ניר דהכתוב מדמה ענין התשובה לזריעה שצריך להסיר מקודם שיקוצים כמו שאמר ואל תזרעו אל קוצים, וכן הכוונה כאן שאומרים לו קבעת עתים לתורה אבל קודם שבא לעסוק בתורה יסור החטאים בין אדם לחבירו שיהי' נו"נ באמונה דמיון הזריעה שמסיר מקודם השיקוצים וא"כ מתורץ קו' התוס' שהרי מה ששואלין אותו נשאת ונתת באמונה הוא באמת תחלת דינו על דברי תורה כמו ששואלין אותו קבעת עתים לתורה והשאלה נשאת ונתת באמונה היא הקדמה לתורה ענין זריעה שמאמין בחי עולמים וזורע: סימן קכח. דרוש לשה"ג. פסחים (מ"ח) אמר רב קבא מלוגנאה לפסח כו' וברא"ש תמה על חכמי צרפת האוסרים בלש יותר משיעור זה דהא תנן במנחות (צ"ד) דלחה"פ נילושה אחת אחת וכתיב שני עשרונים יהי' החלה האחת, ובמג"א סי' תנ"ו כתב ע"ז דראיית הרא"ש אינה ראי' דאם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין, אבל בשו"ת ב"א סי' מ' כתב דראיית הרא"ש ז"ל הוא דאכתי הו"ל להש"ס לדייק בזה כמו דדייק בפסחים (ל"ו)