חזון נחום רז

היא כשי' התוס' עכ"פ איכא נפקותא במצות קריאת המגילה בלילה בירושלים דליכא גזירה דשמא יעבירנה כיון דבלילה שעה שדלתותי' נעולות הוי כל העיר ירושלים עם השוקים רה"י ולכך בא ר' יוסף להוסיף טעמא אחרינא, והיא הערה יקרה: וכיון דאתאן לזה מתורץ היטב קו' התוס' מה דלא אמר גזירה שמא יוציאנה מרה"י לר"ה דשכיח יותר, די"ל דבר חדש מלתא בטעמא דאף לחידוש הרשב"א ז"ל דמקום שוקים הוי ר"ה יש סברא דהוא רק לעצמן דאיכא בהו משום מעביר ד"א בר"ה או משום הוצאה אם יכניס לתוכן מרה"י אחר, אבל על הכנסה מרחוב העיר עצמה אל השוקים שבתוכה ליכא חיוב הוצאה כיון דליכא הבדל מחיצות, שהרי הוצאה מלאכה גרועה היא כמו"ש התוס' ריש שבת דלכך צריך תרי קראי להוצאה דעשיר ועני, וא"כ על הוצאה כזו לא שמעינן, והסברא נותנת דליכא בזה משום הוצאה, שהרי גם העיר ומבואות דהוי רה"י ביום בשעה שאין דלתותי' נעולות היא רק מטעם דראוי לנעול ביום [ומה"ט שי' הרמז"ל דגם בלילה סגי בראוי לנעול עיין שו"ת ב"א הנ"ל שכ"כ] וא"כ דאמרי' מכיון שראוי לנעול הוי כנעול א"כ לכאו' הול"ל דגם מקום השוקים הוי מה"ט כרה"י, רק עכ"ז אמרי' דמהני מה דראוי לנעול רק לכל העיר ולא למקום שוקים, אבל עכ"פ לא יתכן שיהי' חיוב הוצאה מרה"י זה, ובשבת ו') אמרי' ד' רשויות לשבת כו', ואיזו היא רה"י חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה ואיזו היא ר"ה סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין זו היא ר"ה גמורה אין מוציאין מרה"י זו לר"ה זו כו', א"כ מצינו רק שאין מוציאין מרה"י זו של ד' מחיצות לפלטיא אבל שיהי' דין הוצאה מה"ת להפלטיא מאותו מקום עיר עצמו שאין לו גדר ומחיצה בפועל רק בכח מה דחשבינן בדעתנו כאילו הוא נעול ליהוי כרה"י שאין להוציא ממנו למקום שוקים הסמוך לו מה דחשבינן כר"ה, היכן מצינו הוצאה כזו מה"ת מרה"י לר"ה בלא הפסק מחיצות, אף דמצינו בזרעים דמבטלי מחיצה שאסור לטלטל למקום הזרעים, זה רק דרבנן, עכ"ל: אחת שיש לומר בזה, דאף אם נאמר שיהי' בזה דין הוצאה הוא רק מדין מעביר לפי"ד בעל המאור (שבת צ"ו) דכל מעביר ד"א בר"ה שחייב הוא לפי שד"א קונות לו בכל מקום וכרשותו דמיין וכשמוציא חוצה כמוציא מרה"י לר"ה דמי' ובר"מ פי"ב משבת ה"ח שהמעביר בר"ה מתחלת ד' לסוף ד' הרי הוא כמוציא מרשות לרשות עכ"ל, הרי דמעביר ד"א הוי דין מוציא ממחיצו' בכח שלא בפועל ולפי"ז הכ"נ הוצאה דנ"ד ל"ה יותר מגדר מעביר ד"א בר"ה, ומתורץ ע"כ קו' התוס' דלא אמר הטעם שמא יוציאנו משום דנפ"מ בירושלים דליכא טעמא דשמא יוציאנו מרה"י כיון דגם כל העיר רה"י וליתא לחיוב דין הוצאה מרה"י רק מדין מעביר ד"א בר"ה, ואי שמא יוציא מן הבית דרך העיר עד מקום שווקים ולא יעמוד לפוש או שמא יהי' ביתו סמוך למקום שווקים הנה כל קו' התוס' דייקו בלשונם דזה הוי שכיח יותר הוצאה מרה"י עיי"ש, אבל הוצאה באופן הנ"ל ודאי יותר לא שכיח, ולכך עדיפא קאמר הטעם שמא יעבירנו ד"א בר"ה דאיתא גם בירושלים במקום שוקים, והוא טעם הכולל לכל תוצאות דיני המשנה דבמדינה אין תוקעין אפי' בירושלים ודוק: עתה נבוא לתרץ דברי הרמז"ל, הנה לפי פירש"י כאן דבמדינה אין תוקעין דה"ה בירושלים, אבל להרמז"ל בפיה"מ כאן הוי ירושלים בכלל המקדש, והקשו עליו מעירובין (ק"ג) בהא דהרכבתו וחתיכת יבלתו א"ד את השבת משום דשבות דמקדש במדינה לא התירו אף דעשיית הפסח הי' בירושלים עיין ס' בית יעקב לעירובין. וכבר אמרתי דזה תלוי בפלוגתא דתנאי במתני' פ"ח דשקלים מ"ב בכלים הנמצאים בירושלים דלר"מ דרך ירידה טמאין כיון שיש הוכחה גזרו אף בירושלים ולר' יוסי אף שיש הוכחה טהורין דמ"מ ל"ה רק גזירה דרבנן ולא גזרו שבות בירושלים וכ"פ הרמז"ל, והש"ס בעירובין אזיל לתירוצא שם דסתם מתני' ר"מ עיי"ש: ולפי"ז מתורץ שפיר ג"כ דברי הר"מ הכא, דהש"ס דקאמר הכא שמא יעבירנו ולא שמא יוציאנו משום דליכא גזירה זו בירושלים ואיך יפרנס בטעמא דמתני' דסתמא ר"מ דגוזרין שבות בירושלים וגם בירושלים אין תוקעין וע"כ רק משום טעמא דשמא יעבירנו, אבל הרמז"ל לשיטתו דבירושלים תוקעין ול"ה הגזירה כ"א על שאר עיירות לבד מירושלים ממילא בכל עיירות דמדינה שפיר איכא גם לטעמא דשמא יוציאנו ולכך עולים יפה דברי הרמז"ל בטעם שניהם שמא יעבירנו או שמא יוציאנו כיון דשני הטעמים שווים שכל אחד כולל כל עיירות דמדינה ודוק היטב: סימן קכד. דרוש לש"ש. הר"מ פ"ג מה' עביוה"כ כ' ואח"כ מערב שני הדמים, והתפלא בשו"ת שער אפרים סי' ס"ז וקי"ג וקל"ג לפי סוגי' דתמורה (ה'.) דלמ"ד אעל"מ קרא בבכור ומעשר לא תפדה כי קודש הם ל"צ הא דכתיב הם לענין שלא יועיל פדיון רק מבעי' לי' לבכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין שקרבין לגבי מזבח ולא יליף זה מולקח דם הפר ודם השעיר דעולין אין מבטלין זא"ז משום דס"ל אין מערבין לקרנות א"כ כיון דקיי"ל כרבא דאעל"מ עכדס"ל דאין מערבין לקרנות עכ"ק: ונראה לתרץ דהתוס' זבחים (ע"ז) הקשו דאיך ילפינן מולקח מדם הפר ומדם השעיר שהרי הא דלא בטיל משום דאפי' הוי מים הי' בו מראית דם כדתנא רואין אותו כאילו הוא מים, ותי' דאי לאו משום דאין עולין מבטלין זא"ז או מב"מ לר"י כשמערה טיפה ראשונה הו"ל בטל ונראה ונדחה, ולכאו' קשה הא קיי"ל כל שבידו ל"ה דיחוי והכ"נ כשמערה טיפה ראשונה הרי בידו לערות אח"כ כל הדם כמצותו, ואף להתוס' סוכה (ל"ג) דלש"ל כל שבידו ל"ה דיחוי רק אם יש בזה מצוה כגון בנשפך הדם על הרצפה בזבחים (ל"ד) דמצוה לאסוף הדם, הנה הרי גם הכא מצותו בכך לערב הדם למ"ד מערבין לקרנות: וי"ל ולחדש דאע"ג דכל שבידו ל"ה דיחוי הוא רק בדיחוי דממילא אבל בדיחוי בידים הוי דיחוי רק בדבר שבידו כה"ג שכתבו התוס' פסחים (צ"ו) דאפי' למ"ד בע"ח אין נדחין מ"מ בדחי' בידים יש דיחוי, [ובפרט למה שנמצא באחרונים בטעם בע"ח אין נדחין משום דבידו לשאל מחיים על הקרבן א"כ הא דבע"ח א"נ והא דבידו ל"ה דיחוי הם בגדר אחד]: והנה הר"מ פ"ד מהק"פ פסק דפסח שנאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח קרב שלמים שתמה הראב"ד ז"ל שהוא היפוך המשנה בפסחים (צ"ו) דנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה, וכתב הכ"מ דהר"מ מפרש דמתני' אתי' כמ"ד בע"ח נדחים ואנן קיי"ל דבע"ח אין נדחים, ולכאו' אכתי תמוה דמה הכריח להר"מ ז"ל לפרש מתני' דלא כהלכתא ומה סני לי' לפרש כמו שכתבו התוס' בטעמא דמתני' דאפי' למאי דקיי"ל בע"ח אין נדחים מ"מ שאני הכא דדחי' בידים: ונ"ל דהר"מ לשיטתו דהנה ביומא (נ"ז:) אמר מקצת דמים נתערבו ומקצת דמים לא נתערבו פשיטא כי יהיב מודאין יהיב מיהו הנך שיריים הוו וליסוד אזלי או דלמא דחויין הוו ואזלו לאמה ואר"פ כיון דהאי אי בעי מיתב לא מצי יהיב הוי דיחוי א"ל ר"ה ברי' דר"י לר"פ אדרבה אפי' למ"ד כוס אחד עושה חבירו דיחוי ה"מ דדחי' בידים אבל היכי דלא דחי' בידים לא והר"מ פ"ה מעביוה"כ הי"ב פסק כר"פ, מפורש דהר"מ לא ס"ל סברת ר"ה בדר"י לחלק בין דיחוי בידים א"כ מה יפה עולה שי' הר"מ פ"ד מהק"פ הנ"ל דלא ניחא לי' לתרץ לי' חילוקא דדחי' בידים ונכון מאוד: