חזון נחום קצח

חינוך, ועוד דהתוס' סוטה (י') כתבו דעי' תפלה אפי' אבא מזכה ברא, ויותר מזה מבואר במהרי"ק מובא ברמ"א שם דאפי' שלא בבן ובת רק משאר קרובים יש תועלת באמירת קדיש וא"כ מכש"כ בקדיש של הבת, וכבר כתב בשו"ת חו"י סי' רכ"ב שיש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו הוא, רק משום החשש שע"י אמירת הקדיש של הבת יחלשו כח המנהגים של בנ"י ויהי' כל אחד בונה במה לעצמו כו' ע"כ יש למחות במקום אסיפה ופירסום עכ"ד, וא"כ שעכ"פ יש תועלת באמירת קדיש של הבת רק שא"א לה משום הפירסום הרי טוב לה ומחויבת היא לשכור לאחד שיאמר קדיש במקומה דמשום זה הוי כעבדא איהי עצמה כנ"ל: ואמנם לנ"ד שכבר שכרה בת אחת לא' לומר קדיש ורוצה להוציא בכפי' מאחותה שתשלם חלקה צ"ע הרבה שהרי בבל"י בתשו' הק' אמ"ש בשו"ת חו"י סי' קל"ט דאפי' לא ירשו חייבים בקבורה משום דהוי יקרא דשכבי דהרי כבר הק' הדרישה דאיך כופין לזון את האב הרי כיבוד אב הוי מ"ע ששכרה בצדה שאין כופין עלי' ותי' שכופין מדין צדקה דאיכא נמי ל"ת דלא תקפוץ, ולפי"ז בכיבוד לאחר מותו לש"ל לא תקפוץ עיי"ש, וא"כ הכ"נ אע"ג דחיוב לשכור לא' לומר קדיש הוא מדין כיבוד אב מ"מ י"ל דאין לכוף על הכיבוד לאחר מותו, רק כ"ז בלא הניח ירושה רק משום דאפי' באין לו לאב מחויב מדילי' ע"ז נאמר דלא כייפינן היכי דלש"ל דאיכא ל"ת דלא תקפוץ. אבל היכי שהניח ירושה והכיבוד משל אב ע"ז לא השיג בבל"י ושפיר כופין עליו: אבל אכתי י"ל דהכא שכבר שילמה הבת האחת לזה שאומר קדיש רק שהיא באה להוציא מאחותה, י"ל דהוי הראשונה כפורע חוב של חבירו שלא מדעתו דפטור משום דהוי רק מבריח ארי וכבר הק' בב"ש אע"ז סי' פ"ט סק"ב בדין המחבר שאם עמד אחר וקבר מוציאין מבעלה והרי הוא פורע חובו של חבירו ותי' דשאני קבורה שלא יתבזה, והביא ג"כ הירושלמי ושי' הרשב"א והר"ן דמספק אין מוציאין ממון, וא"כ לענין קדיש דליכא הטעם שלא יתבזה שוב לכ"ע אם פרע האחר אין מוציאין, רק דמבואר בחו"מ סי' קכ"ח ברמ"א סעי' א' דאם הי' בידו משל חבירו ופרע מה שעשה עשה ע"כ גם בנ"ד תלי' אם הי' ביד הראשונה משל אחותה, אבל אם לא הי' בידה רק שבאה לנכות מאחותה מחלק ירושתה מה שהיא מוחזקת בידה או ע"פ דין ערכאות חלק כחלק לא תוכל הראשונה להוציא מה שכבר פרעה ובפרט בשכירת קדיש שתוכל לומר הייתי מוצאה לשכור בפחות ואיך תכפיני על מה שויתרת בהוצאה למצא חשוב, ולפי"ז לענין לבא להעיד בערכאות על חיובה צ"ע מפני שעי"ז יוציאו ממנה בכפי' בערכאות, ויש מבוכה אם אין הדבר נוגע בכלל המבואר סי' של"ד סעי' מ"ג המעיד על ישראל בערכאות והוציא ממנו ממון שלא כדין כו', ובלאה"כ קשה להעיד שמחויבת עפד"ת כאשר אמירת הקדיש אינו דין רק מנהג, ע"כ נכון להעיד שאין זה החיוב בדין הש"ע רק ע"פ מנהג ומסורה: ידידו"ש. סימן קיח. שוכט"ס לכבוד ידנ"פ מחו' הרב הה"ג החו"ב בנש"ק כש"ת מו"ה יחיאל מיכל האלבערשטאם נ"י חוב"ק רישא: הגיעני מכתבו עם שאלתו וח"ת הנעימים ואם כי עמוס אני הרבה כעת, וגם הקשה לשאול בדבר שאין לו מקור ברור, בכ"ז לא אמנע מה שעולה לדעתי בהשקפה ראשונה בלי עיון: ע"ד שאלתו באיש שהוא אבל ר"ל מאביו ופרנסתו שהוא פקיד ביער אם מחויב להשאר בביתו כדי לומר קדיש ולעזוב עי"ז פרנסתו ומעמדו ולהסתפק במיעוט שיש לו: העיר כ"ת לפי"מ שהביא הרב זרע אמת בשם המעבר יבוק חלק שפת אמת פכ"א ב' טעמים באמירת קדיש הא' מפני שחייב בכבודו והב' מפני שמתאבל עליו, והנה אי מטעם אבילות הרבה הקילו כדי פרנסתו באבילות רק מטעם כיבוד אב לכאו' ג"כ יש להקל משום דאפי' במצוה עוברת אין מחויב לבזבז יותר מחומש, אבל הרי בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' ה' מבואר דחייב לכבדו בגופו אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזור על הפתחים היכי דאית לי' מזונא האי יומא, אמנם דין זה עצמו נפלא מדעתו דלמה יהי' עדיף מצות כיבוד אב משאר מצות דאין מבזבז יותר מחומש כבש"ע או"ח רנ"ו, ובאמת לק"מ דודאי מצות כיבוד אב חמור דהוקש כבודם לכבוד המקום, ובירושלמי הביאו התוס' קידושין (ל"א) דבין יש לו או אין לו ואפי' להחזיר על הפתחים רק דלפי"ד הרא"ש הביאו הב"י הדין רק דמכבדו בגופו ומתבטל ממלאכתו ועיין בב"ח מ"ש בשי' הרמ"ה דהירושלמי ס"ל דגדול כבוד אביו מכבוד המקום וחולק אש"ס דילן דאמר השוה הכתוב כבודו לכבוד המקום, ועכ"פ גם דעת המחבר סעי' ה' דמחויב לתת לאב יותר ממה שמחויב לצדקה וכמו"ש בש"ך סק"ו וא"כ ה"ה מה שמחויב לכבדו בגופו אע"פ שמתבטל ממלאכתו והוי מבזבז יותר מחומש מתבאר בשו"ת ח"ס יו"ד סי' רכ"ט משום דמדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב הניחוהו על דין תורה עיי"ש: ואמנם לנ"ד לענין אמירת קדיש אחר אביו אי נימא שהוא מטעם כיבוד אב וכמו"ש במהרי"ק שורש מ"ד הביאו בד"מ סי' שע"ו ולפמ"ש בתפא"י קידושין (פ"א) דמכבדו במותו הוא רק דרבנן וראי' מקידושין (ל"א) ברב אסי שיצא לקראת אמו לחו"ל אדהכי והכי שמע לארונא דאתי אמר אי ידעי לא נפקי והיינו משום דמכבדו במותו דרבנן לא נדחה מפני זה אי' יציאה לחו"ל וא"כ הכ"נ משום כיבוד אב דרבנן בודאי שאין עליו החיוב להפסיד ממונו להתבטל ממלאכתו ופרנסתו וכמו"ש בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דהם לא גזרו להוציא ממון כמו לגבי אי' סחורה שלא העמידו דבריהם לענין ממון, אבל לכאו' דברי התפא"י נדחים שהרי כעי"ז העלה בנוב"ת אע"ז סי' מ"ה לענין שציוה האב על הבן לעשות לו איזה דבר אחר מותו ואמו האלמנה מצווה לו להיפך יניח כבוד האב ויקיים כבוד האם משום דכבוד חי עדיף מכבוד מת ובשו"ת רע"א סי' ס"ח השיגו שזה נסתר מדברי הב"י סי' שע"ו בענין לומר קדיש על אמו דאם אביו מקפיד כבוד האב קודם לכיבוד אם ולא קאמר מטעם דכיבוד מחיים עדיף מכיבוד אחר מיתה עיי"ש, ולפי"ז ממילא גם דברי התפא"י נסתרים מדברי הב"י כמובן: אך עכ"ז בלאה"כ כל אמירת קדיש הרי היש"ש פ"ק דקידושין חשבו רק למצוה של דבריהם ובברכ"י הנספח לש"ע סי' ר"מ כתב לפקפק אם אמירת קדיש נחשב אפי' למצוה דדבריהם כיון שהוא מנהגא בעלמא ואף כי יסודתו בהררי קודש מדרשי רז"ל יש לדון שאינו בסוג של דבריהם עכ"ל, ולפי"ז למ"ש הש"ך בסי' קי"ט הנ"ל דלא העמידו דבריהם לענין ממון א"כ מכש"כ דלא אלים מנהגא להפסיד ממון וכמו"ש התוס' בכורות (ב') ד"ה קונסין דעל מנהג אין קונסין, והגם דבירושלמי פסחים (פ"ד ה"ג) אמר